כמה רגעים לפני שעלו, פתחו חברי TWL, בהתרגשות את חבילת הדיסקים הראשונה מהאלבום החדש, "ניו בלוז", שהגיע ממש ל"זאפה" מניו-יורק חם מהתנור. את הבכורה העולמית לאלבום, פתחה הרביעייה ב"הומלנד" של הבסיסט עומר אביטל. קטע מלודי להפליא, אינטרקציה מהודקת בין החצוצרה ה"תחושתית" של אבישי כהן, הפסנתר העשיר והמורכב של יונתן אבישי והקונטרבס הנושם של עומר אביטל.
TWL נוחתים כאן על תקן הרכב ג'אז בינלאומי לפתיחת סיבוב ההופעות העולמי החדש, אחרי שלושה אלבומים וחמש שנות פעילות שהתחילו במפגש בברצלונה ביולי 2002.
עילויי ג'אז צעירים יחסית, שחוזרים לכאן מקריירות בחו"ל. מדובר ליתר דיוק – בשלושה ישראלים, (אבישי כהן, עומר אביטל, יונתן אבישי) ואמריקני אחד (דניאל פרידמן (שהשנים ביחד עשו להם רק טוב. העולם השלישי הוא מטפורה בלבד. רביעיית TWL אינה עושה מוסיקת עולם, בטח לא של העולם השלישי, אבל יש להם גם משהו מזה. מצד שני, הם גם לא ג'אז מערבי מובהק.
ההרכב נשמע היום (2007) בשיא בשלותו היצירתית. הארבעה אינם עולים בשביל לכייף על ג'אם. הם מגיעים כדי לנגן את היצירות שכתבו במסגרת המאוד דמוקרטית הזו – כל נגן והקטע שלו. כל מנגינה מספרת סיפור. Gigi At Amellie של אבישי כהן, בלדה רומנטית, חצוצרה ששרה תחושות בטונים אפלוליים. זה סוג של ג'אז שהופך את TWL להרכב ג'אז מקורי ממדרגה ראשונה, והדגש הוא על ג'אז מקורי. גם הקריצה ל"מוסיקת עולם" בקטע "חמינה" של עומר אביטל (מוטיב ים תיכוני שמתערבב בלטיני) היא היום חלק מאוד שולי במכלול של ההרכב הזה.
אבל בואו לא נקטלג אותם. בואו נקרא לזה סוג של ג'אז, שנבנה על יצירתיות של אינדיווידואלים בתוך הרכב. זה קשור בכור ההיתוך הישראלי המאפיין ג'אזיסטים צעירים מוכשרים ומאותגרים, שהם ספוג של השפעות, שמוכנים לפרוש ביחד קשת של צבעים. אלא שההבדל בין TWL להרכבים רבים בג'אז המקומי הוא בפרמפורמיות – ביכולת להפוך ג'אז למוסיקה שמזיזה, אפילו מוציאה קריאות התלהבות מהקהל. לא מוסיקה של אנשים שמסתפקים בנגינה. הרוגע והתחכום של יונתן אבישי בפסנתר, הוירטואוזיות של אבישי כהן. היצירתיות של עומר אביטל. ורק דניאל פרידמן נשמע לי "רוקיסטי" משהו, אפילו טיפה "רועש" מדי.
ארבעה נגנים יוצרים שעושים את זה בלי גינונים של סטארים, בלי אגויים נפוחים, בהומור, בקשת של סגנונות, בחיבורים מצוינים שבין קצב ומלודיות, בשמחת החיים, באינטרקציה בין פסנתר דינאמי וחצוצרה רבת השראה. TWL מוכיחה שוב שהדור הזה של הג'אז הישראלי נעוץ חזק מאוד על מפת הג'אז העולמי.
