אני מתבונן במצעדי המכירות של חנויות המוסיקה ונדהם: כמעט כל ה-15 הראשונים הם דיסקים ישראלים. האמ זה כבר לא מפתיע? בשנים האחרונות קונים יותר דיסקים ישראלים מאשר לועזים.  המהפך כבר עובדה.
בשבעים קנינו כמעט רק תקליטי פופ ורוק מחו"ל.  הביטלס, הפינק פלוייד, ג'נסיס, דיוויד בואי, קצפת, ג'ימי הנדריקס לא רק היו בראש סדר העדיפויות שלנו. הם שינו את חיינו, למעשה את פני הדור ההוא. עליהם "ביזבזנו" את כול חסכונתינו.
אלה היו ימים שהתביישת להיכנס לחנות לקנות תקליט של חווה אלברשטיין. להוציא כסף על תקליט ישראלי נחשב אז בזבוז.
על השינוי ב"טעם הישראלי" בחמש השנים האחרונות ניתן לחבר מחקר מעמיק ומסקרן.  כשתעשיית המוסיקה המערבית אינה מספקת אובייקטים חזקים להזדהות, קל יותר להזדהות עם מה שקרוב אל עצמך. לא לשכוח שבשישים בשבעים וגם בשמונים, כול מה שבא מעבר לים, במיוחד מבריטניה ומארה"ב, היה משאת נפש, אורים ותומים. למדנו בעל-פה ותרגמנו למחברות טקסטים של בוב דילן וליאונרד כהן. כשנסעתי עם כמה ישראלים ב-1979 לראות את"החומה" הפינק פלוידית בלונדון, רעדנו כל הדרך מרוב התרגשות.
בתשעים, כבר היינו חלק מהכפר העולמי הגדול, ומרחק הארבע וחצי שעות טיסה ללונדון הפכו כול מופע אצטדיונים של מגהסטארים לנגיש וכמעט שגרתי. גם הפיחות בהגמוניה של הרוק-פופ המערבי (אנגליה, בריטניה) ופתיחת השערים ל"מוסיקת העולם", החזירו אותנו יותר אל עצמנו. לא היינו זקוקים עוד בדחיפות להישען על אלילי הרוק שמעבר לים.

לדור של הניינטיז היה כבר קל ולא בעייתי להזדהות עם השירים שליוו את הטראומה של רצח רבין, השירים השקטים והיפים הפכו להמנונים של התשעים. "לבכות לך" עם אריק איינשטיין, "האיש הוא" – שלמה ארצי,' "" פרח" – יהודה פוליקר, "שמור על העולם" – דוד ד'אור, "עוף גוזל" – שלמה אצי וגידי גוב, "אתה לי ארץ" – ירדנה ארזי, "לתת" – בועז שרעבי, "תחזור תחזור" – משינה, "אם" של  שמוליק קראוס, "אין לי ארץ אחרת" – גלי עטרי.
דווקא ברגעים האלה, התברר כוחה של מוסיקת מיינסטרים ישראלית יפה נוגעת ומגעת. החיבור בין שלמה ארצי לשלום חנוך לא היה מתרחש בלי ה"התרככות" הזו. שניים שחשבתם שלכאורה לא נועדו לשיתוף פעולה – כתבו, הלחינו ושרו בפרויקט המשותף – "התחברות". וההתחברות הזו יכולה לשמש מטפורה למהפך במוסיקה המקומית – התרפקות על החביב, המוכר והסוחף.
מגמת הרטרו הזו הגיעה עד "כוכב נולד" שסחף אלפי אנשים צעירים שהגיעו לבחינות לשיר גרסאות כיסוי לשירים שהם האמא-האבא-סבא-וסבתא של המיינסטרים, כאילו הם חזות הכול.
הנינטות, הסקעתים המויאלים, המעודות והמרינות  הציבו רף שאלפי צעירים מנסים לעבור. החזרה האובססיבית לשירי פופ ישנים עוררה את שוק המוסיקה המקומי, אבל חסמה את הדרך להמון אנשים מוכשרים ויצירתיים שמנסים לפרוץ דרך.
את משחק הרייטינג הזה אי אפשר להפסיק.

מצד שני, כאשר אין מוסד כמו הלהקות הצבאיות, "כוכב נולד" שידרג את הביקושים לפופ ישראלי גם מהסוג הפחות מיינסטרימי. היום צורבים הרבה מוסיקה ישראלית, אבל גם נכנסים  לחנות לקנות את הבנות נחמה,  קרן פלס, מירי מסיקה, אפרת גוש, ארקדי דוכין, אריק איינשטיין, מוש בן ארי, עברי לידר ו"מטרופולין", ובלי אותה תחושה של – אם כבר להוציא כסף, אז על תקליט לועזי. וזה המהפך בהתגלמותו: היום דיסק עברי שווה את הכסף.