להתאהב בקשישים הצעירים האלה, ברנארד קולינס ודונלד מאנינג הקוראים לעצמם "החבשים".  (אביסיניה הוא הכינוי העתיק יומין לאתיופיה, חבש, ושם הלהקה הוא בתרגום חופשי(
להתאהב בערבי הרגאיי הבינלאומיים האלה, ותודה למי שדואג לייבא הרכבי רגאיי רוטס שעשויים מהחומרים האותנטיים בשילוב הזה בין פולקלור לסאונד חשמלי, בין נשמה לשורשי הרגאיי. אלה הם האביסיניאנס על הלבוש המסורתי שלהם ששרים בהרמוניות שהזכירו לי את הסגנון המלודי הישן, החם והטוב עם השפעות סול מסורתי. 

 במרכז הבמה  Bernard Collins יליד קינגסטון, איך האיש מקפץ לצליל המוסיקה. הסול נותן לו המון השראה, אז לא הייתה ממש מוזיקה הג'מייקנית הזו. האם אני שומע אמהרית.  ב- Satta Massa Gana ההמנון הגדול של המוסיקה הג'אמייקנית?  

להתאהב בשלישיה הזו, כי יש במוסיקה שלה משהו נקי, הרמוני, ספיריטואלי, נוגע ומגיע מחובר לראסטאפארי, שלישיה ששמה דגש על שירה הרמונית, ונשמעת אותנטית כמו שמזמן לא שמענו מלהקת רגאיי. זה גם הקצב. זה גם הנושאים הנוגעים ברסטפרי (כת דתית של שחורים בג'מייקה השואפים לשיבת השחורים לאפריקה ורואים בהיילה סלאסי את המשיח)

האביסיניאנס הם מהסוג ש"מגדירים" ז'אנר. המוסיקה קליטה, אבל אין בה פשרות. היא מחוברת לשורשים העמוקים. 

"Declaration of Rights" – מזמן לא שמעתי שיר הקורא למהפיכה שמבוצע כך חם ומתוק. זה שיר מ-1971, שהופיע סמוך ליציאת "ירושלים". ולא לשכוח אתForward To Zion , שיצא חמש שנים לאחר מכן, גם הוא נחשב רגאיי רוטס מאסטרפיס.

לשמוע את האביסיניאנס זה עדיין אירוע לכל מי שאוהב רגאיי קלאסי, תמים משהו, רוחני, צבעוני. הייתה תחושת דג'ה וו. ולפני חנוכה, לומר שנס קרה בבארבי – לא יהיה משום הגזמה פרא. מי יודע מתי תהיה הזדמנות לראות עוד פעם הרכב כזה.