Black Uhuru עלו מיד אחרי The Abyssinians כדי להציג סגנון שונה של רגאיי אפריקן רוטס. שתי מערכות קלידים, צליל עם אפקטים של דאב. שלישיה ילידית 1974 שנחשבת מן הסתם למצליחה ביותר בדור השני של להקות הרגאיי, פרוגרסיבית בסצינה בזמנה.
Uhuru פירושו "חופש שחור" בשפה הסווהילית, שם שמייצג את המוסיקה של הלהקה הבלתי מתפשרת הזו, מלהקות הרגאיי הידועות והמשפיעות בעולם, גם מהבודדות שהצליחו לפרוץ את חומת הגטו של בבילון, ולהגיע לקהל מעריצים עצום בכל העולם. למרות ההצלחה בסצנת הרוק העולמית, "בלק אורו" לא איבדה לרגע את אופיה המיליטנטי ואת הסגנון החריף שלהם, סגנון הראסטאפאריאנס המסורתי יחד עם הצליל העכשווי, שירים עם מודעות חברתית גבוהה וגישה עניינית וישירה לתעלולי הממסד המושחת, הלא הוא בבילון.
הלהקה עברה כמה שינויים במשך 30 שנות קיומה, לכאן היא הגיעה בהרכבה המקורי עם הזמרים מייקל רוז בעל הטנור היחודי, דריק "דאקי" סימפסון, ואליסון קמפבל, הזמרת שהחליפה את פומה ג'ונס שנפטרה ב-1990.
קיבלנו בבארבי מקצבים מהפנטים, נוכחות בימתית מהממת ושירים שהפכו את החבורה לסמל של המשך מהפיכת הרגאיי – World Is Africa, Guns Of Eglington , I Love King Selassie. הקהל הצבעוני פיזז נונסטופ. פה אין מקם למשהו אחר. רגאיי זה קצב. וזה קצב ממגנט. מסתדר עם השירה, עם המילים, עם המנגינות. אני רץ לשים את אחד התקליטים האהובים שלהם שאני מנער מאבק ובודק אם המחט של הפטיפון עדיין עובדת. זה נקרא – Guess Who's Coming to Dinner.
נ.ב. שאלה שמציקה (לא בהיסטריה) אחרי ערבי רגאיי כאלה: האם הקהל מתחבר למסרים של השירים או יותר למקצב הקאריבי הזה שעושה ללב חשק להזיז את הרגליים, לקוקטייל של הסאונד. אז יד על הלב: מבחינתי, המהפיכה תמה. עכשיו זה הכיף שבמוסיקה וגם מבחינה זו Black Uhuru היא אחת מלהקות הרגאיי הכי "מאסט" שביקרו פה.
