האסוסיאציה המיידית  הפרויקט של עידן רייכל בואכה דין דין אביב.  זה ממש מגיע מהאזורים האלה. מה רע?  לא רע: ברחוב שבו נפתחות שתי חנויות פרחים, יש מקום לחנות שלישית, ורצוי כמה שיותר מהר. באמנות – זה לפעמים נשמע קצת עליה על טרנד.

זה מתחיל בצורת ההתנסחות של הכותבת: "מי ההולך/ לא מוצא את הדרך/ נושם לצידי/ מי האוחז/ וידו רועדת/ מי רואה לתוכי" מעין שפה ארכאית שכזו, חיה בספירה אחרת, לא יורדת לרחוב, ענוגה ומעודנת. מילה טובה לגילי ליבר כתב לחן יפה. רק חבל שהפתיחה הזו בזעקת אמביינט שבטית מנסה לטפס על עגלת האתניות. זה נשמע סינטתי. העיבוד האקוסטי מתאים לאווירת השיר. עדי פרומוביץ' היא קול שהיה מתקבל לפרויקט של רייכל. בינתיים היא עושה שירות טוב לפרויקט של גאיה וליבר. ועדין אינני יכול להשתחרר מתחושה – שזה נשמע יותר מדי רוכב-על-גל.