סקוט המילטון – סקסופון טנור, ג'ון פירס – פסנתר, דייב גרין – בס, סטיב בראון – תופים
יש רגעים כאלה בחיים, שאתה אומר לעצמך: כמה טוב שלא פספסת את ההופעה הזו.
אני מדבר סקוט המילטון במשכן, ובנשימה אחת גם על סגנון נגינה בסקסופון טנור שמזכיר את קולמן הוקינס, בן וובסטר.
אני מדבר על סקוט המילטון שהביא איתו שלישיית נגנים אנגלית, שאני יכול להאזין לה בצירוף הזה שש-שבע שעות.
המילטון, ביקור ראשון בישראל, לוח זמנים צפוף, מחמש בבוקר לחמש בבוקר, ולפני שהוא עולה על מטוס שיקח אותו ליעד הבא, הוא משאיר אותנו עם רגעי סקסופון טנור בלתי נשכחים. בלדות מ"נוקטורנים וסרנדות", הדיסק האחרון שלו, סטנדרנט'ס כמו "פלמינגו", "צ'לסי ברידג'", שירים של בילי סטרייהורן, דיזי גילספי. אומרים שזה "ג'אז מסורתי". בואו נעזוב הגדרות. איך שהמילטון מנגנים את זה – זה ג'אז הכי סווינג שאפשר לקבל.
בטח שזה מלודי. בטח שזה מחניף. נו, ומה, אנחנו באים לשמוע מוסיקה כדי לחרוף במושב המרופד? אנחנו באים לשמוע מוסיקה כדי לחוש אותה, להתענג עליה. להתרגע עליה. סטרייט ג'אז – זה לא מילה גסה.
המילטון הגיע עם נגנים חבל"ז. דייב גרין הוא נגן בס ענק. פשוט כך – ענק. ג'ון פירס בפסנתר – מקצוען, מיומן, מדוייק. צריך לראות לא רק את הידיים שלו, אלא את צורת הישיבה מול הקלידים. סטיב בראון בתופים – רוב הזמן בפרצוף חייכני, ויש לו סיבה לחייך. איזה טיימינג, איזו שליטה. כל השלישיה הזו היא משתפניקית למופת.
והמילטון עצמו – סקסופונו נושם, צליל בעל גוף מלא, טון רומנטי נהדר ב – Man With a Horn.
כל צליל אפוי ופריך, ואתה חש במוסיקאים שמרגישים את מה שהם מנגנים. המילטון היה המום מהאולם, מהקהל עד שהוא הבטיח להיפגש שוב באחד הימים. שנפתח יומן. אילת 2008? מוכן גם להמתין ל-2009.
