רוקפור מאחור. אלי לולאי בדרך חדשה שמתחילה ככה: "הולך הולך שעות, הנשימה עוד לא נרגעת/ סובב סובב המחשבות רוצות לנוח לדעת". הבנאדם עסוק בחיפושים ושאלות על עצמו, אך מבטיח לה לחזור אליה מתוקן. אלי
לולאי מסתובב ברחובות בין המילים, שהוא עוד לא אמר ומחפש תשובות ליחסים מעורערים. בסוף זה מסתיים ב"אני אוהב אותך". הוי. קטע איטי, טיפה הזוי, מזכיר תחנות בשבעים (אסוסיאציה: נקמת הטרקטור)
גם ב"קוד המחשבות", נמצא לולאי ברגע של חשבון נפש וסיכום דרך: מה עשית עד עכשיו, לאן בורחים מכאן, האם לתור אחר הזכרונות, והאם לשנות את קוד המחשבות. רוק טעון, מנגינה פשוטה, קצב גיטרות מניע, עיטורי אלקטרוניקה משדרגים, ויצא לו שיר שמעיד על איזה שינוי – אולי לא של קוד המחשבות (מהבחינה של מהפך גנטי) אבל רוק יותר עצמאי בשטח, לא סטייל זה או טרנד כזה, ואפילו גן מהאקסית "רוקפור", אלא משהו שהוא באמת רוצה לשיר בקצב הזה, בזמן הזה.
השאלה היא – האם התחליפים מסמנים תפנית ייחודית? לא כולם. אורנה כץ שחברה ללולאי לכתיבת המילים אינה מסתמנת ברוב הדיסק כנכס לסולו הבכורה שלו. "את" הוא שיר יחסים פשטני שלולאי שר נמוך באווירה עשנה, אבל הטקסט הוא עוד טקסט של ניסיון התפייטות נדוש על נושא האהבה (כל מה שהיא נתנה אסוף בדמעותיה) וגם השירה נשארת ברמת לא חם לא קר, לא קפה לא תה. האווירה הקודרת-כבדה קיימת גם ב"כמו גשם" – "מרוב כוונות איבדתי את הרגש, נשארתי לא פתוח", ועם מטפורה שגרמה לי להתגרד – "היום ירדתי כמו גשם מעיניך". כנ"ל – "סדוק" היותר דרמטי.
"שמואל", סיפור שניסיתי לתהות על קנקנו, קצב מיד טמפו טוב, לחן קליט, שיר טעון, ללא ספק השלאגר הבא של לולאי. "איך מרוב אהבה הצלחנו להשאיר אותך פצועה", וכמה חבל שאורנה כץ עשתה כאן פעולה הפוכה לשירים הקודמים – ערפלה את הטקסט. פשטות בשיר היא לפעמים יתרון.
גם המקצבים המהירים לא ממש מאירים את לולאי בצורה מקורית. "סדוק" הוא רוק דאנס אפביט, על שברים והתפרקות פנימית בסטייל אייטיז על אחד שמתוך השבר פורש כנפיים ועוד אפטמפו – על שבלחיצת כפתור "נדלק בו הביטחון" – עם מנורות בכל הצבעים. "נהר" הוא לעומת זאת, טקסט כתוב טוב, (הדימוי של"נהר") אבל המוסיקה לא ממש מרימה אותו. "לא עוזב" – עוד שיר ביאוסי על יחסים ("עשית את הכל שאברח ממך") פשוט אבל מצליח להעביר את הרגש ובנוי מוסיקלית היטב. כנ"ל "אל עולם מושלם" – הארה אישית של לולאי שגם כתב את המילים.
סיכום: סולו ראשון שאינו מבשר על היוולדו מחדש. דיסק טוב בחלקו, שאינו מצליח להתרומם אל מדף החובה של הרוק המקומי. נמתין.
