קוואמי: שירה וראפ, אדם שפלן: גיטרה ושירה, עידו בלואשטיין: תופים וכי הקשה, איליה שנברגר: בס, די ג'ייאלארם: פטיפונים, סימולים וקולות, נמרוד טלמון: קלידים, טרומבון וקולות.
פורטיס עלה בסיום לשני קטעים – "נעליים" (שלו) ו"הסיפור נגמר" (שלו ושל קוואמי). אם מלחמת פופ אז עד הסוף, ופורטיס הוא אמנם חייל ותיק מאוד, אבל עתיר קרבות פופ ורוק. כשקוואמי ופורטיס על במה אחת – חוטפים פצצת רוק-פאנק במשקל טון. סוגרים חשבונות אפילו עם חלוץ והמניות שלו. קצב רצח. מטאל לחץ, לתפוס מחסה. ואחרי פורטיס, זה פשוט נגמר, ובשיא. אי אפשר ללכת על עוד רבע הדרן.
פורטיס היה אורח בין הרבה אורחים אחרים שעלו ובאו אצל קוואמי. מוסיקאים מקומיים מביאים לבכורות שלהם את כול העולם ואמא שלו, וקוואמי לא יוצא דופן. הוא ביים את הערב הזה עד לפסיק. החגיגה נגמרת, ומה הלאה?
הנה רשימה לא חלקית של מוזמנים שהתגייסו למלחמת הפופ של קווואמי: קוטנר שעלה ל"האיש הקטן מהרדיו",
קוואמי פתח במוסיקה סטייל הארבעים + סווינג. בינג קרוסבי. כאלה. "יש אנשים מלאי ביטחון, אבל אני אחד כזה ששום דבר בו לא נכון" ו"זה לא קל בכלל להיות הכי מקסים והכי מנוול", ואז במעבר קטלני – להיפ הופ שאומר משהו על פוליטיקה מקומית. שטף מילים. קוואמי, תאיט. תן לשמוע. איזו מהירות. איזה שטף. סווינג הוא קישוט. הקהל נסחף, קפץ, דיקלם את מה שקוואמי מבקש לדקלם ("איך קוראים לי?" והקהל צועק: "קוואמי דה לה פוקס")
ההיפ הופ הישראלי של האלפיים הביא לסצינת הפופ המקומית סוג חדש של מחאה, שאומרת צעק כפי יכולתך את כול מה שיש לך, שפוך את התסכולים, תגיד את מה שאתה חושב על כול הבני זונות שמנהלים את המדינה, ועל ההתעלמות מהדפוקים, על המינסטרים והרייטינג ("אני לא מנגן את הטינופת של המוסיקה שלי בשביל להיות כוכב נולד") וקוואמי עומד במשימה, אלא שאחרי כל האש ותמרות העשן ומבול האורחים – לא הרגשתי ממש צורך להצטרף למלחמת הפופ שלו, כולל הניואנסים (שיר שקט או שניים) נשארתי צופה משתאה מן הצד. לא עשה לי את זה.
ממחר בערב קוואמי מתחיל לנהל את המלחמה לבדו. לפי האנרגיות, יש לו תחמושת. השאלה אינה בכמה אורחים אתה מביא להופעה, אלא כמה אתה יכול למקד את האנרגיות למופע משלך. הרי פורטיס לא יצא מהבית, בכל ערב שקוואמי מופיע.
