הערב החל אחרי שהאורחים של דידי ארז עלו לבמה. עד אז – חמישה שירים ראשונים – ארז בושש להגיע. האווירה ההזויה של "בכור" שבוקעת מ"כל מבט", דיסק הבכורה – על סיטואציה של אדם לבדו בין גלי הים, גם היא לא חלחלה, ומדובר בהפקת סאונד מיוחדת של אמיר צורף, שככל הנראה אינה ישימה בלייב.
ואז, אחרי השיר "שנתייים", עלו ובאו סיוון שביט המופלאה ואמיר צורף, מי שהפיק לארז את הדיסק, ומנוסחת פופ-רוק די שגרתית עם אלמנטים של קאונטרי, התחלפו הצבעים לצירוף הרמוני יפהפה שהתחיל ב"משקה דמעות" של שביט ואמיר צורף והמשיך ב"כל מבט" המלודי המצוין של ארז ("כל מבט הוא סכין בלב שלך") שהוא, לטעמי, השיר הטוב ביותר מבין שירי אלבומו החדש.
ארז לקח את השיר לכיוון הפולק האקוסטי המלטף, כולל הרמוניות יפות, נגיעות בסטייל צרפתי שנות השבעים, ובסך הכל יצא שיר נעים-נאיבי טיפה הזוי, מלודי להפליא, כשהביצוע של השלישייה מכניס מימד מחניף עד כובש.
השלישייה (רעיון לערב שלם!) ירדה אחרי "ג'ינג'יות" של צורף, ולפני האורחים הבאים, שמענו מדידי כיוון שונה לחלוטין ב"מסתכלים על השמש", שיר רוק מחושמל ולא ייחודי – שכמו ב"כל מבט" עוסק בסיטואציית רגע מסוימת, אבל פחות איכותי ממנו.
בחלק השלישי של הערב, טיפסו לבמה מכרים משכבר הימים – חברי "ג'ירפות", להקה שבה עשה דידי סטאג' כמתופף. הקרחת המבהיקה חזרה לעמדת העבר שלו, וגילי כהנא, הראה לו ולנו מהו סולו רוק עם כריזמה, אנרגיה ונוכחות – כולל ההומור הקולח.
הגיעו שירים כ"יש לו בחורות כמו מים", "גג" של הלהקה ו"סתם" האנרגתי מהאלבום החדש ("ככה זה מרגיש לבזבז את החיים") ומשהו ניצת באוויר והדליק את הערב.
אורחים בערב בכורה הם נכס ומלכוד. מצד אחד הם משדרגים, מצד אחר – מטשטשים. זה כנראה בלתי נמנע: כי עם אלבום בודד ולא הכי ממוקד, דידי ארז נאלץ למלא חורים. לא די בכישרון, ויש לו. משהו בנוכחות הבימתית הסימפטית שלו עדיין אינו עובר ערב שלם. דידי נמצא בדרך לשם. בטוח שהוא חייב דיסק שני – כדי שהאורחים יהיו על תקן אורחים ושהוא יהיה מארח דומיננטי – בזכות עצמו.
