יש לאלה טון שמזכיר קצת את קייט בוש, רגיסטר גבוה מיוחד. אני שומע שיר שני שלה – כאן היא שרה בגוף שלישי שיר אישי על מה שהיא חשה-חושבת ביחס ליחסים מורכבים עם הבחור הכי מושלם שאוהב אותה הכי בעולם.
מצד שני היא שורפת מכתב, אפילו חושבת שצריך לוותר עליו. יצאתי מסובך מההסתבכות של אלה. שרה את זה בעידון ללא דראמות, מספרת את הסיפור בטונים בהירים. מוסיקה מסוג הפולק סונגס, פשוטה, זורמת באקוסטיות נעימה, אבל לפעמים היתה תחושה שהיא לא ממש נמצאת בתוך השיר הזה, משהו שמעט חמק ממנה, משהו שליד, ובכל זאת – אלה ממשיכה בקו מיוחד, אותנטית. אחרת.
