ובסדרתנו הקבועה המתמשכת – גברים בוכים בלילה, האזינו הפעם  למורן גבריאל: לא להאמין מה הן עושות להם לגברים הבוכיים והמדוכאים: את הרגש היא לקחה ממנו (מה ז'תומרת?) השאירה אותו ככה עם עצמו, דומע, והפצעים שנפתחים. ומה הוא מבקש – "אם יכולנו להיות דומים".

צער האוהב מתורגם לשיר רווי רגש וזעקת תסכול מתבכיינת. גמליאל נותן לרגש לנסוק, למלודרמה לפרוץ. אנחנו אולי נצטרף למאבקו הצודק (באמת, איך היא עשתה לו את זה) אבל לא נזיל איתו דמעות, למרות הלחן היפה, והעיבוד הפופ-רוקי-מלודרמטי ההולם ואפילו הזעקה שנשמעת כנה. עדיין יש גבול של רגשנות פשטנית שאסור לחצות.