"אין אפילו חוט של דימיון בין כל הגברים בארץ ציון", שרים התאמים שלומי וליאור לבית בלאוי, הלא הם "שימונס סאנס" בקדרות רצינית ו"כמה כבדות יש בנשים שלא מנסות להחזיר מבטים".

 ירדתם לכוונת המשוררים? שיר מיד טמפו על אי שביעות רצון כללית, דווקא מנגינה יפה אגב ניסיון לומר דברים על יחסים. הבנים נרגשים, אבל ההתרגשות שלהם לא מגיעה. לא רק הטקסט הוא מוקש. גם ההרמוניה הקולית בין השנים לא משהו.

ההתרגשות לא מגיעה לא מפני שאני לא מאמין בכוונות של האחים, אלא שבמוסיקה שלהם אין אותו "חוט של דימיון" שהופך שיר ליצירה שאתה לוחץ עוד פעם בשלט, כי חשוב לשמוע אותה פעם שנייה.

והנה עוד סיפור בליווי גיטרות אקוסטיות: שני חברים מאותה יחידה שמחליפים חוויות, מתכנסים בתוך שקט, על אחד שאיבד הכל וגם אותה וכמה געגועים לזמנים הנפלאים, גם זו מנגינה פשוטה ויפה. אלא שהטון הגבוה של הזמר זקוק לעוד כמה שיעורי פיתוח והסיפור עולה על שרטון.

האחים רוקדים סמבה ב"מטיילים", עיבוד תוסס ועשיר אבל אני מנתק קשר עם הטקסטים. הסיפורים נשארים אצלם.

"תמונת מצב" – קצב טוב שמוביל מונולוג ומלודיה יפה, אבל הטקטס המחאתי כביכול כל כך מעורפל , עד הוא שהוא מעקר את הדרמה שעשויה הייתה להיווצר.  

הם נשמעים כמו להקת פולק מהשישים-שבעים ב"איזה קטע" שיר המתאר אנחת רווחה על סיום יחסים מסייטים.  

האחים שרים בשני קולות, פופ קצבי, מסביר פנים, מחוייך ומשועשע. גיטרות "ווה ווה" צוהלות, תזמור ג'אז פאנקי. אלא שגם בהאזנה שנייה ושלישית, יש תחושה שחסר משהו – במילים, במנגינה, בביצוע שיהפוך אותו לשיר חזק יותר.

ומגיע שיר די סתמי על האהבה – "הדרך לאהבה" שזכה להפקה מצוינת, אבל הטקסט (להשתמש במילה קיטש?) והשירה הרגשנית של האחים מחסלות סיכוי להפוך את זה לשיר נצח.

 ואז בבת אחת קופצים לרחבת הריקודים הלטינית ברומבה פלמנקו סטייל בשיר "צבעים". ושוב נופלים האחים למלכודת הטקסט (אם אין אני לי אז מי לי), וכנ"ל – "אני ואת" בעיבוד לגיטרת פלמנקו, אקורדיון וצליל בראס. עיבוד ומנגינה יפים ש"נרצחים" ע"י טקסט מופרך.  "בקלות" המסיים הוא פופ סיקזטיס. לא בטוח שהביצוע הקולי היה עובר את שלב האודישנים.

הבנים של שמעון אוהבים לעשות מוסיקה, ומהאהבה הזו יצא פרויקט מוסיקלי עשיר אך נורא מישמש, סובל מליקויי שירה ומועד מעידות לא קלות בתחום המילים.