אלאן מלאט – פסנתר , ג`אז סויר – תופים , פיטר סלבוב – קונטראבס.
לרובין מקל (ארה"ב) יש כל מה שזמרת ג'אז מהשורה הראשונה זקוקה: קול מצוין, אלט נשמה, מחזירה לזמרות הג'אז הותיקות של סוף הארבעים תחילת החמישים, כשהיא שרה ג'אז וגם נוגעת בבלוז. מקל מתרפקת ל רוח הג'אז של הארבעים באמריקה אבל גם נוגעת בעכשווי. ובעיקר היא זמרת שה"איך" חזק אצלה יותר מה"מה".
לפי האלבום שהגיע אלי – Introducing Robin McKelle – מקל שרה עם ביגבאנד בצליל בראס סקשן תאווה לאוזן, משויף ומלוטש. שילוב בין ביצוע ווקאלי מצוין ולהקה גדולה שמצלצל מהוקצע עד הפסיק והנקודה האחרונים. מעין הומאז' ללהקות הגדולות שניגנו בפורטיז בדאנסהולס בארה"ב.
אבל ב"זאפה" היא שרה עם טריו, מה שמצד אחד הדגיש יותר את היכולות שלה בהגשה של שיר בפורמט הזה. מצד שני, הצליל הזה של הביג באנד נשמע בדיסק סווינג ברמות הכי גבוהות. ככה שאסור לפסוח גם על זה.
אפשר להגיד את זה בפשטות: רובין מקל יודעת לטפל בסטנדרט'ס. השירה שלה "מסורתית", אבל לא אולד פאשן. היא אינה עסוקה בהתרפקות נוסטלגית, גם כשהיא שרה "ביי מיר ביסט דו שיין" – השיר האידי הנודע, שהאחיות אנדרוז הפכו ללהיט בשנות הארבעים. ההפתעה הגדולה שהעיבוד לוקח את השיר לסלסה מסעירה עם השפעות של טיטו פואנטה, מלך הסלסה, ואמנם הטריו שלה העלה הילוך לקצב אפר לטיני מענג. מצד שני, היא יודעת להוריד הילוך לבלוז וגם להעניק לבלדה עומק אמוציונאלי. כל מילה יוצאת אצלה רהוטה, ואין שום בעיה להבין על מה היא שרה.
שאלתי אותה: שנות השלושים-ארבעים – את מחוברת גם לתקופה הזו בג'אז?
"באופן כללי – מאוד, האמת שהיא שאני מרגישה כאילו נולדתי לחיות בתקופה הזו. אני מקשיבה למוסיקה מהתקופה ההיא ואני מתאהבת בשירים האלה שמתארים יחסים בין גבר ואשה. זה יושב כל כך נכון. אני קשורה מאוד לכל מה שספר השירים האמריקני מכיל, וזה אומר הרבה סטנדרט'ס. כיוון שאת האלבום הזה הקלטתי עם ביג באנד – אז הייתה בהחלט תחושה של מוסיקה מהתקופה ההיא. כזמרת צעירה לא האמנתי שאוכל לשיר את הטקסטים הרומנטיים האלה, אבל הנה זה קרה"
ומנין הקשר הזה לג'אז מסורתי?
"אפשר לומר שמוסיקה הייתה תמיד בבית. אמי הייתה זמרת ליתורגית, שרה בכנסיה. הג'אז הגיע אלי תוך כדי לימודי פסנתר. כבר בגיל 14, התחלתי לשיר בעיקר ריתם נ' בלוז ופופ, ג'אז ווקאלי הגיע מאוחר יותצר מהקשבה לתקליטים, וכל זה עוד לפני שהלכתי ללמוד מוסיקה בברקלי. אפילו הצלחתי להתפרנס מזה. היה לי ברור שזה מה שאני רוצתה לעשות. אבל רק בגיל 20 ומשהו התחלתי לשיר ג'אז בצורה מקצועית.
בתקופה קצרה יחסית, מיצבת את עצמך עם זמרות הג'אז הבולטות של הדור החדש כדיאנה קרול, סטייסי קנט, והיום אף משווים אותך לענקיות כמו אלה פיצג'ראלד, דיאנה וושינגטון, שרה ווהן…
(צוחקת) "זה מדהים, אני לא מאמינה שזה קורה. זה מאוד מחניף, אבל גם קצת מפחיד. אתה יודע – תחושת אחריות. אבל אני ממשיכה להתרגש מהמוסיקה שאני עושה – וזה מה שהכי חשוב מבחינתי"
