מיכה שטרית שעלה עם החברים של נטאשה לקראת סיום, ניסה להגיד משהו "חשוב" לקהל. אבל לא יצא לו. "אולי יש לך משהו חשוב להגיד", העביר את המשימה לארקדי שליד הפסנתר, אבל לא הצליח לחלץ ממנו יותר מחיוך נבוך.
אז זה בסדר גמור שלמוסיקאים אין מה להגיד בין השירים. שינגנו וישירו. זה מספיק. אבל האמת היא שלארקדי גם לא היה משהו מאוד חשוב להציע בערב הזה, פרט כמובן לאטרקציה של החזרת החברים לבמה, אבל זוהי, כידוע, ג'סטה של ערב אחד. גם יצחק קלפטר עלה לשלושה שירים וסחט סטנדיג אוביישן שמיועדים בדרך כלל לענקים.
אצלנו אמנים מנסחים את שם המופע שלהם מדי עונה. מופע חורף נקרא מופע אינטימי. בקיץ האקוסטיות מתחלפת בדרך כלל בחשמליות. ארקדי משתלב במחזוריות הזו, ונערך למופע החורף שלו בהרכב טריו – צור בן זאב בבס, ז'אן פול זימבריס בתופים. זוהי איזשהו וריאציה על מופע חורף קודם שלו. כמעט שום נקודת מבט חדשה.
"נקודת מבט" אלבום הקאברים שלו, שעל שמו נקרא המופע הוא תירוץ, בהחלט לא עיקר הערב הזה, שהוא עוד בסט-אופ-ארקדי, מבחר מייצג מכל התחנות, מאלבומי הסולו, נטאשה, ויסוצקי, דינוזאורים ו"נקודת מבט".
ושוב מתברר שארקדי דוכין הוא כבר על תקן ערב שירה בציבור. שני צלילים, ותן לקהל לשיר במקומך. כולם שרים ברגש רב "בגללך", שדוכין הלחין לאריק איינשטיין. ואחר-כך מגיע צרור שירי אהבה ארוז באינטימיות הדוכינית. הפסנתר שלו מצלצל יפה. הדכדוך הרומנטי-אמוציונאלי-מלודרמטי. מוכר, חביב אבל מתקשה לרגש.
ולחברים של נטאשה. השירה המחוספסת של מיכה שטרית עושה לי את זה. יש בה משהו מאוד נכון, פשטות וחיספוס מעומק הבגרות שלו. משטרית הגיעו זרמים, כמו מכל ההתחברות המחודשת הזו, כולל מיקי הררי המצוין בחשמלית. 8 שירים מ"בדקה אחת שפויה", דרך "פרדי", "קו הזינוק" ועד "מיליוני אנשים" ו"עכשנו אני", והנה הנטאשות יחד עם ארקדי נראו ונשמעו הדבר הכי נכון לעכשיו, התקמבקות מחניפה ומרגשת. אם יוצאת איזו נקודת מבט מהערב הזה – אז אפשר לסכמה בשתי מילים: יוחזרו הנטאשות. מישהו מוכן להתערב שהמקרה של "הכל עובר חביבי" לא יחזור כאן?
וידאו מההופעה – ארקדי שר "יצאנו אט"
