קשה אולי לדבר על סגנון פלמנקו אישי, אבל כשמדובר בוירטואוז כמו באלדי אולייר, זה חייב להיות משהו "אישי". הוא לא הולך בדרכי פאקו דה לוסיה, אבל בפריטה של באלדי יש משהו שאין לאף אחד – בלהט, בתשוקה, בצבעים העזים שיש בנגינה הזו. עשרת הקטעים שמנוגנים כאן הם כבר כמעט לא הפתעה. הרמות הגבוהות ביותר, ועם דגש יותר פולקלורי על שורשי ה פלמנקו. סגנונות: בולריה, זפטידו, טנגו פלמנקו, אלגריה, רומבה רונדנה.
גיטריסט ישראלי ממוצא רומני שפורט בכל דיאלקט ספרדי אפשרי מוכר. טמפרמנטי, משלב קלאסיקה ובידור קליל. אולייר הכניס לעצמו לראש שאסור לו לשעמם. והוא צודק. המוסיקה הזו בדרך כלל כבר לא מחדשת. נדרשים עיבודים חדשים משהו שבוער מבפנים.
לאולייר בנוסף לטכניקה המושלמת, יש טמפרמנט שלא שומעים אצל גיטריסטים. הפלמנקו מסתחרר בין אצבעותיו, סגנון חתוך, איצבוע מודגש, אם פעם הוא לא תמיד הגיע לדקויות ליריות, בדיסק הזה זה קורה: יש לו היום את האצילות והעומק שקשה להסביר במילים, והוא מגיע היום ליצירתיות ממדרגה ראשונה. באלדי מתחיל להוכיח בשלות כיוצר, וזה לא רק החגיגה הספרדית, לא רק הפייסטה. יותר מזה. מעבר לזה.
