זה מסוג האוספים שיוצא כדי שיהיה עוד אוסף. סתם "השירים היפים של 2007". כמובן מדובר בשירים היפים רק מהמאגר של אן.אם.סי, ולפי בחירה אישית. עוזי פרויס לקח תפקיד עורך תוכנית כבקשתכם. שירים שהייתם שולחים עם ד"ש, חלקם יותר מסתם "נעימים". בטח לא רוק ולא אלטרנטיב. אבל פה ושם העזה בבחירה. ובאמת – הרבה "שירים יפים".
מה זה "שירים יפים"? יש אצלנו הרבה זמרים וזמרות שכל מה שהם מבקשים – זו איזו תפילה קטנה מאלהים, שיר בצליל מיתר שבא מן השתיקה, כמו ששר קול הענוג של קובי אפללו. "פריז בחורף" רווי האווירה של בעז בנאי. רוך המבטים של הבריטון של אריק איינשטיין ב"פשוט אומר לך". לאו דווקא הרכות הנסבלת, ארז בן ארי שר בהכי אינטימיות "שמור לי עליה/ אתה שומע אן לי כלום בלעדיה". זה יותר מהרכות הנסבלת. גם הדואט ההרמוני של "כל מבט" ששרים דידי ארז וסיוון שביט. זה לא עוד סתם להיט. והרומנטיות של דנקר את בוטנר בשיר שעל שמו נקרא הדיסק – "הכל מזכיר אותך" היא רומנטיות אמוציונאליות נוגה ונוגעת, שגם היא לא הקו שמאפיין את האוסף.
אריק ברמן שברירי שובר את הקו המעוגל כטרובדור מיוסר שמספר סיפור – "מה עוד ביקשת?" ואילו "כנסיית השכל" משלבת רבעיה קאמרית שמנגנת "ארבע העונות" ב"האביב הנצחי". מוש בן-ארי מתרפק בטונים רוויי נשמה ובמלודיה יפהפייה על "משא ומתן".
איפה אנחנו? אפשר להציע הצעה – בנסיעה לירושלים. שומעים על הדרך הראשית.. זה מהותו של אוסף – שהוא אינו כופה את עצמו. אבל זה שזה לא עוד אוסף נסיעה סתמי. יש כאן שירים ליריים להקשבה סולידית: "יש ביצה" של יהודה עדר הוא גם מסוג הנכסים שאינו מתאים לאוסף שקוף. "מוכן לאהבה" מגיע מחדרו האינטימי של שלומי שבן. מלודיה שלא שומעים כל יום במצעדים.
ואם הולכים על משהו אחר: שירים שלא יצאו ע"ג דיסק. אפרת גוש שרה "מודה אני" של מאיר אריאל בגרסה מהורהרת, ובעיבוד תחושתי מתוך פסקול הסרט "אבידות ומציאות", נשמע כשיר ילדים קסום. שיר שלא שייך לשום אוסף. פשוט עומד-יחיד בפני עצמו.
ועוד שיר שיוצא לראשונה בדיסק – מאיה רוטמן ב"ליפול", ליריקה נוגעת ומגעת של תחושת אהבה, מלנכוליה אותנטית. רוטמן כתבה ושרה באינטימיות כובשת, בהבעת רגש אמיתית אך לא גולשת. בקומוניקט כתוב שהאוסף הזה הוא "בניחוח רומנטי". ניחוח הוא משהו שפג תוקפו. כאן יש כמה שירים שהם יותר מאשר בושם נידף.
