מלחמה יומיומית

אביגיל רוז

הליקון
4/5

כשאביגיל רוז שרה "ואולי אני חולמת בהקיץ/ ואולי אתה תסכים לחלום איתי", היא מספרת סיפור.למרות שאינה זמרת  ג'אז במהות, היא שרה באוריינטציה ג'אזית. שיר אהבה מעביר כאב בטון כזה של הזיה בהקיץ. הדרמה נוצרת מהעוצמות הפנימיות האותנטיות. העיבוד הבהיר לגיטרות (יוני בלוך) מכין את הקרשנדו של השיר.

אביגייל רוז מיוחדת. יש לה צבע קולי שלא שומעים אצל כל זמרת. אני לא מדבר על מנעד, למרות שגם כאן אני מגלה דברים מעניינים. גם בהבעה. על היכולת לשיר טקסט – ככה שנבין מאין היא באה. מה הסיפור שלה.

אמרתי מזכירה לי זמרות ג'אז. מה שתמיד משך אותי לזמרות ג'אז מעולות – זה הסאבטקסט בשירה שלהן. המשמעות החבויה שהן מעבירות בין השורות. אני שומע את זה בקאבר ל"דספינדו", סטנדרט הבוסה נובה של אנטוניו קרלוס ג'ובים שניסחה בעברית אמא שלה, תלמה אליגון  ואביגיל שרה את זה בטון נוגה של געגועים עם חספוס יפה, והעיבוד למיתרים מעניק לשיר קורטוב של נוסטלגיה. אני מוכן לעוף איתה עם השיר הזה.

 העיסוק האובססיסבי ב"אני", בעצמה, במועקות, בחטאים הקטנים (טיפת הוודקה בתוך מיץ התפוזים) נחמד אבל קצת שטוח – "הסקרנות שכבר הרגה לי כמה חתולים – עוד לא הרגה אותי החתולה הגדולה", שרה רוז ומשתפת את כל הבנות בהנאות מההתאבדויות הקטנות בטון לא מתייפח אלא דרמטי-ציני. מונודרמת בלוז עם "ביבבבה" ג'אזי כזה.

 

עוד אובססיה אישית: "מלחמה יומיומית".  המלחמה היומיומית  מתחילה ביכולת לגרד את עצמך מהמיטה. בשאר היום אתה עסוק בעצמך, ובמקום להתמודד מחפש מילה טובה ולמי בכלל יש כוח להתמודד, כשאתה שונא את עצמך. הציניות מנצחת. זה נשמע מונולוג יותר לעומק בדיבור, בחצי שירה. במעבר לדאנס מלודי.  

ב"אלהים תעזור לי",  היותר רוקי, אביגיל רוז מנסה להתחכם באירוניה: "אלהים תעזור לי/ כי לא באתי מהתחתית", יענו שיר סוציאלי בהפוכה. "אני במצוקה כי אין לי רקע קשה בכלל". ו"אלהים תעשה שלא יהיה לי מה לאכול … שאבי יחטיף לי מכה, שאחי יתקע כדור ברכה".

ואז היא נהיית ישירה: "מה איכפת להם שאני מדהימה… בסך הכל כתבתי שיר אמיתי מהחיים, ואני היחידה שמעיזה לכתוב מה שכולם מרגישים".  אז זה נכון שלא חייבים להגיע מהתחתית כדי לכתוב שיר טוב, למרות הציניות, לי השיר נשמעה התייפייפות מתחכמת ומתחסדת.  גם "לכתוב את העצב" הוא סוג של התחכמות – (לכתוב על העצב זה קל,  רק על השמחה עוד א יצא ועד אז אשאר עצובה…) עם סולו גיטרת בלוז ולה לה לה ושירת המונית בסוף. נחמד.

"יום קשה" נשמע בלדה בילי הולידיית כזו. ושוב ה"אני" הנקרסיסטי הזה – אני, אני, אני (חולמת, צוללת, קמה, צוחקת, מתכרבלת, ישנה לגמרי לבד) אבל המנגינה האיטית והטון דווקא משדרים את הבלוז שלה.

וטוב שמגיע השיר של אמא תלמה אליגון "תם חורף", מילים ולחן, בבלדה נוגה בלי "אני", מקצב ואלס איטי, נשמעת קלאסיקה דווקא בקונטקסט של מסורת המוסיקה האמריקנית המסורתית – שיר על מיני סופים שמשתלבים עם נופים . אביגיל שרה את זה באינטימיות נוגה נוגעת. פגישה יפה בין אם ובת שמצליחות לגשר על פער השנים.

וגם הסיום – שיר בגוף שלישי "היא רצתה אותו .. היא מנסה לחייך ולרקוד לבד"… אקורד סיום רומנטי שקט שמגיע מתהומות של כאב.

אביגיל רוז. אני מכניס לרשימת המועדפות שלי. יש בה משהו ששיך רק לה. שלא תשמעו אצל אף אחת אחרת.

גלריית תמונות

שיתוף הפוסט

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב email

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

הכתבות המומלצות

המשך קריאה לפי סגנונות