את צליל הגיטרה של יצחק, האקס שלה, אין בעיה לזהות. "עוד מעט תבוא אלי ונאהב עד בלי די", שרה ורד בלוז עברי שקט, באווירה של התרפקות והתפייסות. קולו של יצחק נכנס כדי להעניק חיספוס ג'אזי מרככך. נגן יצחק, נגן. זה עושה טוב לשיר, ללב, לורד. אנחנו הרי יצורים רומנטיקנים שמתגעגעים לאיזה מחוז של פעם, לאהבת נצח אוטופית, לעולם שקיים רק באגדות. אז הנה – מנגינת געגועים יפה, עיבוד אווירה ג'אזי וקולות שחוברים מתוך תחושה שרומנטיקה היא עניין לשירים ולמוסיקה. שמתרפקים בחיוך טוב. בטח שנהניתי. ולמען הגילוי הנאות: יש לי תעודה של נוסטלגיקן חסר תקנה, ששירים כאלה מכניעים אותו ללא תנאי.
