הפקה מוסיקלית וגיטרות: אסי איילון, פסנתר ושירה: ורד פיקר, קרני פוסטל: צ'לו כלי הקשה: אלון יופה.

שירים: ים, איך בסוף כל יום, קחי אותי, לא יודע איך לומר בך, משא ומתן, ספינה, ניתן, אבא אומר, בטח שאבוא, הנה הוא בא, אין לאן לברוח, קובה לובה, ג'ה, ממריאים, ואיך שלא. בהדרנים: ועוד יום, דרך ויה (עם מארינה מקסימיליאן בלומין) אנצל.

אז זה קורה גם למוש בן ארי. הוא מנסה גרסת ישיבה חורפית. האנפלאגדיות הזו היא כמעט חובה מקצועית בשדות המוסיקה המקומיים. אתה חייב גם מופע אקוסטי לקהל, בנוסף למחושמל. זה אומר – שב, אל תזוז, ספר סיפור, תן לקהל לשיר. תן ערך מוסף. שחק אותה שאנטי איזי.
האם זה מתאים לכל זמר? גם מטאליקה התחפשה פעם ללהקה אקוסטית. מוש? למוש יש "צד שקט", רומנטי מרוכך, למרות שלרבים הוא אומר דווקא חגיגה קצבית אפרו פופ ים תיכונית לטינו-סלסה-רגאיית עם כול דבר, במיוחד האוריינטציה במיזוג פופ ומוסיקת אפרו.

 מה הפיתרון? גם את השירים הקצביים אפשר לעשות צמודים לכיסא. הכל שאלה של עיבודים. ואווירה. אז לא שממש העיבודים של הערב הזה היפרו את דימיוני, לא ממש הצדיקו את "גובה העיניים" של מוש, ואני אומר את זה למרות הצ'לו של קרני פוסטל שתמיד מוסיף מימד. המנגינות והנשמה עשו את שלהם. ובסך הכל, מדובר לא באיזשהו מהפך. שינוי טכני בלבד. והייתה שם מארינה להדרנים. היא בכל זאת עשתה את השינוי. החורף או טו טו נגמר. אני הייתי מהמר על מוש בגובה העיניים – אבל חשמלי בקיץ.

מוש בן ארי המופע האינטימי