פתיחה – פסנתר, קולות, קול תפילה. המואזין איננו כאן? ואז השרית: "גם אם פתאום הכל יחליט/ שאין לו כוח/ אני אשאר פה עומדת ונושאת תפילה"
"הכל יחליט" – זה מה? העם? "הכל" זה אולי ההוויה. היקום. אבל מה ה"הכל" הזה לעומת נושאת התפילה הקטנה, המרוגשת. "ואם הטוב יחליט שכבר נמאס לו" (סחטיין על ההאנשה – הטוב יחליט) "אני אשאר פה מחכה לך". עזבו טקסט – שרית מצליחה להעביר בטון המתגעגע את התחושה. משהו מאוד מובנה אצלה. נשמה-תפילה-אהבה. הכל מאותו המקום. המפיקים קישטו את זה בצליל פסאודו-אתני (יענו "אתיופי") שמאז עידן רייכל הפך מסתמפל סדרתי. חדד ושגב הצליחו במשימה אחת לא פשוטה – ליצר מנגינה אחת ויחידה ששיוצאת מהלב המאמין נישאת על הקול המסתלסל היישר אל חדרי הלב. נושאת תפילה? נושאת גם נושאת.