מה עושה שם אדית פיאף עם "החיים בורוד" בפתח מופע הלייב של גפן? Le Vie En Rose נשאר בלתי מפוענח. אולי גפן רוצה להיות יותר שנסונייר מאשר רוקר. תקשיבו ל"לילות לבנים". סוג של שנסון.
הקשבתי גם למאות ילדים שרים על המיליארד תועים שהם כבר בטח מיליארד ומשהו. וגם "יומן מסע" – "כולנו עשויים אבק של אהבה" – שיר יפה.
האמת: מזמן לא הכנסתי דיסק שלו לנגן הדיסקים שלי. ואולי הגיע הזמן.ויש כמה שירים שבהחלט מצדיקים. בלייב? לא בטוח. קולו הרועד לא ממש משתדרגבסאונד של פארקים. הרבה יותר טוב לו אולפן. בטח ב"בוקר טוב איראן" ("כאן נמות ביחד") שזה כאסאח רוקנ'רול שמצריך לצרוח. אתם יודעים: גם אצל זמרי רוק מטאלי אנחנו מבחינים בין שירה לצרחה. אני לוחץ בשלט – "לא נשארת פה, היא תטוס איתו למקסיקו, עצובים הם חייה כאן". גם כאן קצב דוהר של רוקנ'רול, אבל לפחות שומעים קול.
והנה השיר הזה של נינט. "כשאתה כאן". גרסת היוצר, מלודיסט מופלא, גפן, מקונן את השיר בטונים רוטטים, בליווי מיתרים. אני מאמין לגפן המרוגש. אני לא מתלהב מהקול המאומץ ששר חיים מבאסים ב"הרואין" – "גם ההורים יתרסקו מה יהיה עלי", ו"האמת שדי נוח כשצוללים".
אחרי הדרמה הזו, "האם להיות בך מאוהב", צליל פסנתר יפה בפתיח, נשמע שיר אהבה מינורי וותמים לעומת "זה רק הלב שכואב לך" שמחזיר לדראמות האורבניות.
"מי שכאן בקהל – הוריו גרושים שירים את היד. הורים פרודים – להרים את היד", מקדים את "עונות" בעיבוד קאונטרי. גפן רוצה להאמין שהוא מתעד בשירים את טראומות חייו. אז נכנסים גם הורים גרושים. גפן מאמין שיש שקהל צריך להזדהות. יש מסרים כאלה של חיים "על הקצה", יענו באיצלטה הביוגרפית שמייצר טראומה וסבל. נו, טוב.
הדיסק השלישי הוא DVD – סלט של הקלטות לייב מכל התקופות + קליפי, חלקם מצילומיה של האם נורית גפן. חוזרים לארבעה שירים שצולמו במועדון "רוקסן" ז"ל מ-1992 ועד 1994. עיר הנוער – 1995. לא איכויות גבוהות, אבל תיעוד מצוין בפני עצמו. מכאן קפיצה של 11 שנים קדימה להאנגר 11 שנת 2006 – צילומים של עדי כהן צדק וגם מכפר המוסיקה 2007 והופעה עם מייק גארסון בזאפה ב-2007. אמרנו סלט – כי קיימים פערים באיכויות הסאונד והצילום, אבל אוהבי גפן יתענגו גם ככה. אני אומר את זה על כל האוסף, עם כל חולשותיו. אוהבי גפן – יאהבו.
