"את רצה הביתה אל השקט ששומר אותך", שרה-זועקת קרן פלס. שקט אין בשיר. יש סערת חושים ומערבולת רגשות שממלאת כל חלקה בשיר. לא סתם סערת חושים אלא דרמה שמתפתחת. מונולוג על יחסים שגובים ממנה מחיר גבוה, עד שטוב ועדיף שקט של הבית. להיות עם עצמה בשביל עצמה.
"לא היתה לך בררה/ רק ללחוץ על ההדק, לסגור את הסדק … השלכת את הכל, לא יכולת עוד ליפול/ כי היית כבר למטה/ את רצה הביתה מטירוף מתמשך לאבד את עצמך לרגליו"… טקסט אמין על מבוכה קשה במערכת יחסים בתוך עולם מבולבל ושקרי. פלס מגיעה לאמירה קשה כמו: "אין אהבה רק הרגל שכבה".  לא נשאל אותה אם היא חוותה את זה על בשרה. לפחות מהביצוע הדרמטי מרוגש הזה, העיבוד שמטעין ומשרת – זה נשמע אותנטי. ההפקה לוקחת את זה לסאונד פופ-רוקיסטי חסר פשרות, למעשה – לשיאי הדרמה. ופלס הולכת עד הסוף.