זמרים אורחים: דיוויד ברוזה ב"אשת חיל", גד אלבז ב"אל אשר תלכי – אלך", "זמרו", "הינך יפה רעייתי", "געגוע", חיים אוליאל – "אשיבה שופטייך", בן חסד בן ישראל מצאל בן ישראל – קולות ב"ברך עלינו", אלי גורנשטיין – קולות ב"ברך עלינו", "וכיתתו", "תפילת הדרך", מקהלת הילדים "פרחי כפר סבא" עם הסולן אוהד לוין – "וכיתתו", "משה". אוהד לוין – "וכיתתו"

"קול שופר", יצירה אינסטרומנטאלית, קובעת איזושהו קו אווירה. גרוניך מתמצת תחושות. זה אומר – תערובת קלאסי-יםתיכוני-אמביינט (ניו-אייג') בצליל נוגה. העיבוד מטעין במטענים דרמטיים, והתחושה של מוסיקה מעומק חוויה הסטורית. ההמשך לא בדיוק ברוח זו. חבל. זו הייתה יכולה להיות פתיחה ליצירה גדולה.

ההמשך הוא ניסיונות שונים להתחבר למקורות. גרוניך ניסה כבר כמעט הכל במהלך דרכו המוסיקלית. אולי לא הצליח לכתוב את הסימפוניה של חייו, אבל מאידך הוא מנסה להתקרב למקומות שנוגעים אל הזהות שלו/ שלנו. טרנד? יש משהו באוויר. קחו את הבנאים. אבל אני רוצה להאמין שכשמדובר בהתקרבות ל"שורשים" – רוחות האופנה אינן מעורבות.

ניסיתי לזהות מגמה-קונספט בבחירת החומרים. לקח מפה, לקח משם. הסידור ומגילת רות, תהילים, ישעיהו, מסכת אבות. לא משהו שהוא יצירה של ממש.

השירים הם ניסיון מאוד מעורב לעסוק בחומרים מתוך עומק החוויה ההסטורית, התקרבות למקורות, אבל אם הפתיחה מבטאת עומק ורבדים מוסיקליים "קלאסיים", השירים נעים בין הקלילות הפופית – כמו "אשת חיל מי ימצא" עם ברוזה לבין הפיוט-תפילה האישיים – כ"אילו פינו" (מהסידור) וגם שירת נשמה של זמר מצוין כגד אלבז.
דווקא קטעוני המעבר – האתנחתאות – מעידים על הכישרון האקלקטי (למשל: "פתיחה לזמרו" בעיבוד לכלי מיתר – מצוין)
"ברך עלינו" (גם מתוך הסידור) – מלודיה פשוטה, מהורמנת + שירת מקהלה + עיבוד יפה למיתרים. "תפילת הדרך" בלדה מינורית שגרוניך שר ברגש בעיבוד לכינור כליזמרי וקול סופראני יפהפה של ילד. "זמרו" – קטע יפה הכולל מעברים בין מקצבים וסגנונות וקולות (ימני) "וכתתו" – קטע קצבי ריקודי סוער עם אלמנטים של אפרו. "משה קיבל תורה מסיני" – וודביל קברטי מחויך.
שירה מרגשת שומעים בביצוע ב"אל אשר תלכי" וב"הינך יפה רעייתי" של גד אלבז, שמזכיר מאוד בסלסול התחושתי את קובי אפללו. פחות התלהבתי מהניסיון לחזור על איזה מקצב-סולם אתני מקומי ומהביצוע של חיים אוליאל ב"אשיבה שופטייך" (ישעיהו) ולעומת זאת אני אוהב לשמוע את גרוניך בשירת נשמה לב"אלי אתה", הלחן היחיד שאינו של גרוניך. אלבום פסיפסי עם מומנטים יפים, וכמהה חבל שגרוניך מסתפק במשהו אקלקטי ומקבצי מדי. עדיין לא כתב את היצירה (היהודית) של חייו. אני מאמין שזה יבוא.