מונצ'יילד Moonchild

מייק פאטון

פסטיבל ג'ון זורן, היכל התרבות ת"א
2/5

מייק פאטון– שירה, טרבור דאן – באס וג'ואי בארון – תופים

מייק פאטון (לשעבר סולן להקת "פיית נו מור") נחשב לאיש המפורסם ביותר בפסטיבל של ג'ון זורן (סוף מרץ, תחילת אפריל 2008)  הביקור הקודם שלו בארץ, ביוני 2007, לא חשף את הצד הפראי באישיות שלו ואת איכויותיו כזמר רוק בעל טווחים אדירים. הפעם, עם הרכב אגרסיווי כמו "מונצ'יילד" הוא הגיע לקיצוניות הכי גבוהה בסקאלת ניצול מיתרי הקול.

נדמה לי שבהיכל התזמורת הפילנהרמונית לא שמעו מעולם מפגן כזה של צלילים חורקים וצורמנים. מכנים את מה ששמענו ממייק פאטון תרפיית "הצעקה הקדמונית". אבל במרכז היצירה של זורן  גם – האינטרקציה בין ג'ואי בארון – בתופים וטרבור דאן בבס.

מדובר לדברי זורן בעבודה ראשונה בסוגה של חיבור בין יצירה ואימפרוביזציה בפורמט רוק. האווירה שנוצרת כבדה-מתוחה וטעונה כשכל הנגנים נכנסים לתפקיד בעוצמות ראויות. טרבור דאן הרשים מאוד מגשים את הפונקציה שלו כבסיסט באוריינטציה של רוק, אם אפשר לדבר בכלל על צליל דיסטורשני מסוגנן בצירוף אפקטים בדיליי על מנת לייצר סאונד של אווירה עם כמה קטעי נגינה כבדים מאוד. היתה תחושה של מעין תחרות בין המתופף לבסיסט. איפה מתחילה ונגמרת היצירה של זורן? האם זה עובד כיצירה שלמה? מה שברור הוא שהא מצליחה להעביר אווירה, מתח והתרחשות.
וכשאתה לוקח זמר כמו מייק פאטון, האיש (לשעבר) של פיית' נו מור  זה אומר – הרבה יותר מאשר סתם זמר. זה זמר עם מיתרי קול משוכפצים. הבעיה שהכל כאן התנקז למפגן ביזארי של זעם, מוזרות והבעה אמוציונאלית שמגיעה עד צרחות, נביחות, גרגורים ולחשושים והרבה דיסטורשן. כנראה שלזה בדיוק התכוןן ג'ון זורן, היוצר האקלקטי, שעוסק בדרך כל יותר בג'אז.

בתשעים קראו סגנון הזה .death metal אני בטוח שזורן התכוון לעשות כאן יצירה. התכוון. אבל אין כאן יצירה. שום חידוש מסעיר אפילו במונחים של רוק מטאלי. הייתי מעדיף 50 דקות נוספות של "מצדה" בחלק השני של הערב על פני השעמום הטורדני הזה.

מייק פאטון – הוידאו מההופעה בהיכל התרבות

Mike Patton Moonchild, John Zorn Festival

גלריית תמונות

שיתוף הפוסט

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב email

תגובה אחת

  1. התגובה מעידה על חוסר פתיחות מסוג זה או אחר באי הקבלה של המוזיקה של פאטון, 2 הערבים בהם הופיעו הרכבי ה"מצדה" (אלקטריק בבארבי, ואקוסטיק בהופעה הנ"ל) שולבו בהרכב כבד יותר כמו מונצ'יילד או קליל יותר כמו הדרימרס, אני מוכן להבטיח לך שאם היית פותח את הראש קצת היית מבין את האנרגיה שלא ניתנת להעתקה שעברה בהופעה הזאת, המצדה זה טוב ויפה, אפילו יותר מטוב, אבל הופעה כמו זאת אין שנייה.

    כמובן שהנושא הוא טעם והבהרת את זה טוב מאוד אך הזלזול זה או אחר במוזיקליות של זורן נגע בי בנקודה רגישה כי כמוזיקאי (ואף נגן ג'אז) אני נדהמתי מהמוזיקליות (הלא כלכך נשמעת לאוזן הלא מאומנת) של ההרכב.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

הכתבות המומלצות

המשך קריאה לפי סגנונות