ענת כהן: קלרינט, ג'ייסון לינדנר – פסנתר, עומר אביטל – בס, גלעד – תופים כלי הקשה.
ביצועים כליים לשירים ישראלים הם ז'אנר נפוץ. נגנים עם "אמירה" נזכרים בשירים שריגשו אותם, ומנסים להעניק להם פרשנות. התלבטתי אם להכניס את הדיסק הזה תחת "ג'אז" או "האזנה קלה" או "וורלד מיוסיק". אני מכיר את העבודות הג'אזיסטיות המצוינות של ענת כהן, היא נגנית קלרניט מחוננת (גם סקסופוניסטית מעולה) שמקליטה בניו-יורק.
כאן (הקלטות שעשתה באוקטובר 2006באולפנים של סוני) היא לוקחת את "אגדה יפנית", את "חופים", "עין גדי" ו"ניגונים" לזוויות ג'אזיות אישיות מהורהרות ונוסטלגיות משהו בלי להפוך את זה למסכת וירטואוזית של אימפרוביזציה, אלא לתת ליצירות האלה לחיות את חייהן בקווים מלודיים יפים במסגרת הג'אזית, באווירה מאוד "אי סי אמית" – כלומר ברוח המוסיקה ה"פואטית" המאפיינת את נגני אי.סי.אם (כמו האיטלקים) עם קורטוב של כליזמריות. "ניגונים" – יפהפה. לירי, קורטוב של שורשים. גם "עין גדי" אם כי עומר אביטל עיבד את השיר למיתרים בקטע פתיחה ארוך מדי.
לא רק שירים ישראלים: גם קטעים מקוריים – The Purple Piece שמנוגן עם המון נשמה ומעורר געגועים. המיוחד בקטע הזה – מוסיקה שיוצאת מצניעות והפנמה, נתמכת בנגנים שעוטפים אותה בצליל מעודן. וגם קטע של פתיחות ואור ואביב, וגם הוא בליריות המיוחדת שיוצאת מהקלרניט של ענת כהן עם אלתור פסנתרני ברוח בוסה נובאית – La Casa Del Liano . ופתאום בשמונה דקות האלה יש גם מומנט כזה של מוסיקת כליזמר. מעברים נהדרים.
ומהרפרטואר הבינלאומי: "אהבה בת 20" של ז'אק ברל מנוגנת באפלוליות נעימה, בליריות עצובה. משהו של קולטריין – Lonnie's Lament בפרשנות כלי מיתר שמעניקה לקטע אופי מלו קלאסי נוגה בפתיחה לפני שחוזרים לקצב ולענת בקלרניט שלוקחת את הקטע למגרש קצבי – עם סולו פסנתר יפה של ג'ייסון לינדנר.
ועוד קטע שקט שהקלרינט של ענת לוקח אותו לאווירה רומנטית חורפית עצובה. זה נקרא Quando Eu Me Chamar Saudade קטע ברזילאי של נלסון קאוואקינו וגילרמה דה בריטו.
Cypresses המסיים של עומר אביטל הוא יצירה מורכבת של 10 דקות, אימפרסיוניסטית מיוחדת. ענת כהן – אקלקטית, מנגנת מלודי, מאלתרת נהדר ועם הרבה נשמה. פואטית.
