פסנתר וקלידים: איתמר גרוס, בס וקונטרבס: גיא תובל, תופים: מתן אפרת, גיטרות: גיל לואיס, צ'לו: מיה בלזיצמן, סאונד: קובי פרחי, תאורן: עידן זוהר. ניהול הצגה: אמיר פרי.
שירים: אל תאמיני, הסוף של הסיפור, שפה זרה, אוטוביוגרפיה, קיץ, עכשיו כזאת, קליפה, האלים החדשים, זהב שחור, טניה, אתה זורם אצלי בדם, מה יהיה איתי, אמא, יונתן שפירא. הדרן: עשרים וחמש, ערב ב' בכסלו, שיר אהבה פשוט.
מיקרופון. לא פסנתר. עקבים. ג'ינס. עכשיו היא מול קהל. פרונטאלית לחלוטין. עיבודים שפותחים אותה יותר מאשר בערב הקודם שלה. (אורי זך) כמעט לכל שיר יש סיפור-קישור. ההורים והימים שהייתה "ילדה רעה" ("מה יהיה איתי, אמא"), דוכן הקסטות שמתחת לחלון ביתה בשוק הכרמל (קטע על הזמרים המזרחיים, אבי פרצים למיניהם, שיצא מנקודה אשכנזית מתנשאת משהו), על זה שהיא אינה רואה "הישרדות" (קישור ל"אלים החדשים") במכון הכושר עם ערן צור (אפרופו כיסוי ל"ערב ב' בכסלו") ומה לה וליוני רכטר ("אפרופו "זהב שחור"), איך נולדה "טניה" (בעקבות קריאת "מסע אל קצה הלילה" מאת לואי פרדינן סלין)
נתחיל בשורה שהתכוננתי לסיים בה: איה כורם בוגרת היום (לא רק בגיל) בהשוואה למופע הקודם שלה, אלא כמעט בכל מרכיב, בטוחה יותר, שולטת בהרכב שאיתה.
כורם משכתבת סיפורים והרהורים אישים לשירים אותנטיים. גיליתי פערים הם דקים בין הערב הזה לדיסק, לעיתים משפיעים על התוצאה הסופית, במקרה הטוב – כמו שהיא שרה את "זהב שחור" (לחן: יוני רכטר) – התעלות של ממש.
אבל בדיסק קיבלתי את איה כורם הרבה יותר מדויק מבחינתי, למשל בשיר השנסוני-קברטי "שפה זרה" – משיריה המצוינים. שיר על טיול בפריז. תחושה הזויה שיכולה לאפוף גם בעיר זרה אחרת. רגשנות רומנטית משתלטת. גם כאן – עיבוד לגיטרות וקצב שמטעין בדרמה.
פתחה ב"אל תאמיני", וחבל שלא סיפרה את הסיפור שהביא אותה לשיר הזה. " (השיר נכתב בהשראת Stars של ג`ניס איאן) מסמן את תוגת ההצלחה. אל תאמיני למה שאומרים לך על השירים. זה בטח מישהי אחרת. והגיע עיבוד מצוין "הסוף של הסיפור", מתחיל דרמטי, קצב חזק שמניע סיפור על אהבה בלתי מוגשמת.
ואני מתאהב כל פעם מחדש ב"עכשיו כזאת" – מונולוג מערטל רגשות – "אתן למים הקרים לשטוף אותי את כל הגוף/ ואגרד בציפורניים את העצב החשוף", היא שרה. מנגינה אולטימטיבית, שילוב יפהפה בין מקצב מידטמפו ועיבוד למיתרים. כאן מגיעה הג'ניס איאן הישראלית.
לא ברור מה איה כורם רוצה להבליט היום – את האקוסטי או החשמלי: "אוטוביוגרפיה" בדיסק נשמע בקווי מתאר פולק אקוסטיים בנוסחים הנשוויליים. "מה יהיה איתי, אמא" מזכיר עוד יותר את פורמט הפולק. גם זה נשמע בדיסק אקוסטי יותר, עם דגשים על צליל אקורדיון, שלא הגיע למופע. אבל אלה שינויים קוסמטיים שאינם משנים את העובדה, שאיה כורם מתייצבת מאוזן מאוד כזמרת יוצרת מובהקת (כן: סינגר סונגרייטרית) אקלקטית, רבת גוונים ובעיקר – מקורת ואמיתית.
קראתי איזה ראיון איתה. הביעה תסכול מביקורות ששיבצו אותה במשבצת ה"מירי מסיקיות" ושכיסחו לה את הצורה. מבחינתי – היא יכולה להירגע.
