"כאן עומדת ומביטה איך מילים עפות אלי במהירת טיסה".
מה הסיפור של הקול השברירי שכאילו מנסה להעביר דרמה אישית? ככה: היא תרים אותו מהרצפה, תשטוף לו את הפנים, תריח כל פיסה קטנה בגופו, ואם לא די בכך – "למרוח את עצמי בך, לברוח מעצמי איתך". היא גם בוכה ונשברת לפעמים וסולחת בלי שהוא יבקש סליחה. שנאמין לשרבוט הזה? לא חייבים. דרמה על לא דרמה. זו כתיבה שמנסה להיות "אומנותית". לנצינגר ואוורבוך ניסו לעטוף את השיר במעטפת רוק אמביינט, אבל זה לא הופך את המוצר לפחות בלתי אמין.
מאז מטרופולין, צומח מעין ז'אנר של שירי אווירה אפופים יענו מסתורין, שנותנים לעיתים תחושה של מניפולציה.