גיטרות מייצרות דרמה. גם הזמר מעוניין בדרמה. ואין דרמה. הוא נרגש לשיר על "מגדלי תקוות שקרסו פתאום" ועל "גשרים נחרבים" ו"קשר שהפך לסכר ונפרץ עם הגשם". לפני שנוגעים בפשר הדרמה/טראומה, הייתי עומר שיש כאן ערימת דימויים חבוטים ומאולצים שאינם מעניקים נקודות חיוביות לשיר.

לעידו ליברמן הזמר של אמסטפ מצטרפת שרונה נסטוביץ' – בקטע בו הוא לוחץ על הדוושה ומגיע לסיפור ש"עוד לא סופר" . ועל "סוף שלא נגמר". כמה קלישאות אפשר לדחוס לשיר אחד? מוסיקה: אין חדש תחת שמי הרוק המקומיים. סיפור נדוש. תגידו סטייל "היהודים", ואומר – יש בזה משהו, במיוחד נוכח התוספת של הקול הנשי. מכל מקום, ל"אמסטפ" יש פוטנציאל לעשות דברים ייחודיים יותר מאשר הלא-מלודרמה הרוקיסטית הזו.