הופעה בישראל Live

יזראל ויבריישן, Israel Vibration

בארבי ת"א
5/5

יש מקום להתרגשות? יש, יש, יש. יס, יס. יס. לא סתם: רטטים. ויברציות של התרגשות. השם הזה, "יזראל ויבריישן", מטרטר לי בראש מאז שגיל (ראסטה) בונשטיין עשה לי הרצאה ראשונה על רגאיי באשר הוא. זה היה, לא נעים לגלות, לפני הרבה מאוד שנים. אני כבר לא זוכר אם גיל הבטיח אי פעם להביא את ההרכב הזה לארץ, (כשהוא חלם להביא את בוב מארלי והוויילרס), אבל גם אם הוא לא הבטיח – הוא הגשים. אני לא בטוח, שהבנות (עשרים מינוס פלוס) שפיזזו לידי, יודעות מי זה גיל (ראסטה) בונשטיין. ואגב, מה בדיוק הן יודעות על "יזראל ויבריישן"? איך הצוציקיות האלו הגיעו בכלל לכאן. ההורים שלהם סיפרו להם שהם גידולו בזמנם ראסטות ורקדו רגאיי? נשאל זאת אחרת: האם השורשים עברו גם בציון שלנו מאבות לבנים? האם מועדון הרגאיי הולך ומתרחב? והאמת, מה אני ידעתי על "יזראל ויבריישן" לפני 30 שנה? ומה זה בינינו 30 שנה כשמדובר ברוטס רגאיי שורשי ועסיסי.
לפני שהם עולים לבמה, יש כאן סיפור, אפרופו הקביים עליהם מדדים שני הזמרים בפרונט: הזמרים סקלי, וויס ואפל נפגשו לראשונה במוסד לנערים נפגעי מחלת שיתוק ילדים – פוליו, שפקדה את ג'מייקה בשנות החמישים. אז הם היו בין הילדים בפרוור של קינגסטון, בירת ג'מייקה שנפגעו מהמגיפה ונשארו נכים. לסל בולגין (המכונה "וויס"), ססיל ספנס (המכונה "סקלי") ואלברט גרג (המכונה"אפל") לקו בפוליו בילדותם, ושלושתם נותרו משותקים בפלג גופם התחתון. הם סולקו מהמוסד השמרני הנוצרי שטיפל בהם,  בעיקר בגלל שהחלו לאמץ את מנהגי הראסטאפארי – לגדל צמות דרדלוקס, להתבונן במורשת האדם השחור, ולהתרחק מכל דת. כך החל מסעם הסהרורי לקינגסטון כנוודים השרים לפרנסתם. קהילת הראסטאפארי אהבה אותם ואימצה אותם לחיכה וכך הופק הסינגל הראשון שלהם: The Same Song .
היה זה הכהן הגדול, בוב מארלי שקלט את השלישייה הווקאלית והעמיד לרשותה את אולפנו Tuff Gong. שם הם הקליטו את אחד האלבומים הטובים ביותר בהסטוריה של הרגאיי The Same Song. אחרי שהקליטו שלושה אלבומים, פנו הזמרים כל אחד לדרכו, מאחר והתקשו להתפרנס כלהקה. ב-1989 חברת RAS האמריקאית איחדה את ההרכב מחדש. מאז הם הוציאו 17 אלבומים וממשיכים להופיע באינטנסיביות. ב-2007 , לאחר כ-5 שנים ללא אלבום חדש יצא אחד מהאלבומים הטובים שלהם: STAMINA. אגב, מצאתי בספרייתי אלבום אחד מצוין של הובריישן – Unconquered People, שכל ספריית חובב רגאיי חייבת אותו לעצמה.
נחזור לבארבי: הם מדדים על קביים אל מרכז הבמה כשמאחור להקת Roots Radics,  שישיית מוזיקאים מצוינים ושתי זמרות הרקע המלוות דרך קבע את ברנינג ספיר. (מתי הוא?)  Wiss Bulgin ו – Skelly Spence הם עכשיו דואו. שני הנכים האלה שמתחלפים תדיר בעמדת הזמר הראשי, מובילים בצליעה יחידת רגאיי קלאסית מלוכדת מאוד, צליל פריך ופאנקיי, מאוד "סקה" של נגן הבס, אחלה קצב + קלידים, שתרמו תרומה משמעותית במיוחד כתחליף לבראס סקשן. "יזראל ויבריישן" הם סוג של רוטס רגאיי שגם אם אתה לא מחסידי הז'אנר, הם יעוררו תיאבון. הם יגרמו לך לשאול מתי מתכוון ג'ה, האלהים והמשיח שלהם (מלך אתיופיה!), עומד להגיע, והם יהפכו אותך פריקים לצדק, לשוויון ולשלום שלהם, הם יתקעו לך כמה שירים בראש שלא מהר ירצו להיפרד ממך כמו The Same Song.
רגע רגע, בואו נעצור את הסחף: הרי כל ה"פיס" ו"לאב" שבשירים חוזרים על עצמם, והמוסיקה נורא רפטטיבית, קצב קבוע, מהלכים הכי שקופים. לא משהו שמטריף את הדמיון המוסיקלי שלך. לא איזו נוסחת רגאיי חדשנית שמחברת את הסגנון להיפ הופ. וטוב שכך!

אחרי שעצרנו את סחף הסופרלטיבים, אפשר לחזור לדברי הסנגוריה. כשהיזראל ויבריישן עושים את זה – מגיעה התחושה הזו שזה הרוטס, הדם שלהם, הפולק הגא'מייקני האמיתי, שכל הטקסטים השבלוניים מגיעים ממקומות ששמים ללעג את מכונות האמת. לא רק קצב ויברציוני אלא גם יופי של הרמוניות ווקאליות, סול, גרוב, מה שנקרא skanky roots reggae וכל מה שהופך את הרגאיי למוסיקה שלא תמות לעולם.

 

Israel Vibration לקטעים מההופעה – הוידאו

שיתוף ב facebook
share

0 אהבו את זה

שיתוף ב facebook
share

0 אהבו את זה

גלריית תמונות

שיתוף הפוסט

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב email

4 תגובות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

הכתבות המומלצות

המשך קריאה לפי סגנונות

דילוג לתוכן