זה אלבום שהולך איתי הרבה שנים., מהסוג שלעולם אינו נכנע לזמן, ציפור נדירה. מאלבומי החובה של המוסיקה הברזילאית המודרנית. מילטון נסימנטו הוא יוצר ברזילאי שממשיך להעביר צימרורים. גם אם אינך דובר פורטוגזית, נסימנטו יגרום לך לרצות לדבר, או לפחות למצוא מישהו שיתרגם מפורטוגזית. נסימנטו הוא מגדולי יוצרי המוסיקה הברזילאית בחמשת העשורים האחרונים, יוצר של מוסיקה בעל אוריינטציות מגוונות – ג'אזיות, רוקיות וגם פולקיות. קולו מיוחד, אקזוטי, בעל טווחים מפתיעים. האלבום הזה מ-1985. נסימנטו שר בין השאר על הקשר עם "האחים" האפריקנים, על הטבע. אהבה, כמובן.

אלבום של עיבודים מגוונים – צליל הסקסופון הפאנקי ב- Race מזכירים פיוז'נים של סופט ג'אז נוסח השבעים. ב – "Lagrima do Sul" ("דמעה דרומית") על האפרטהייד בדרום אפריקה שהוקדש בזמנו לוילי מנדלה, אשת המנהיג הדגול, נסימנטו עושה שימוש אפקטיבי בפרקשנס אפריקנים (מרימבה, קונגס) ב – "Noites do Sertao" ("לילות כפר") הוא משלב יפהפה גיטרה, צ'לו וחליל. זה נשמע כמו שיר של קט סטיבנס. שיר הנושא Encontros e Despedidas ("פגישות ופרידות") מציג צליל חליל נפלא של אחד מנגני החליל האהובים עלי בג'אז – יוברט לוס Hubert Laws.. ב – "Quem Perguntou por Mim" ("מי שאל עלי") עושה נסימנטו שימוש בפסנתר בלוזי. ב- A Primeira Estrella ("כוכב הבוקר") זה דואט בלעדי עם הזמרת קלרה סנדרוני בליווי מקהלה. השירה נטולת המילים בליווי גיטרת סינטיסייזר ב- Vidro e Corte מזכירה מאוד את המוסיקה של פט מת'יני. קשת מרהיבה של צבעים באלבום שאני חוזר אליו מדי פעם כדי לספוג קצת מילטון נסימנטו.