באמת ומקרוב

מוקי

אן.אם.סי
4/5

מוקי הוא אולי ("אולי" מאפשר להימנע מסופרלטיבים בלתי מוכחים) ההיפ הופר הכי ישראלי שצמח כאן, וזאת מבלי להמעיט מערכם של הסאבלימינלים למיניהם.
תשאלו בצדק מהו "ישראלי" ?, וגם כאן לא תהיה תשובה מדעית. כי מה זה באמת "ישראלי"? זו יותר תחושה פנימית – ש"יש בזה משהו נורא ישראלי". ישראלי כידוע, יכול להיות גם רוק, רגאיי וגם סמבה. בטח "ים-תיכוני". ראפ. ומוקי – פחות מזוהה אצלי עם ראפ. יותר עם המרחב המוסיקלי המקומי.
זה אינה רק המילה. זה הטון, זו התחושה. והטון – כשהוא יוצר יותר נוגה ומרוכך – הוא נובע מהאדמה הזו, שיש בה הרבה בוץ טובעני ואבק דרכים, שגורמת לך להתלבט ולהתחבט מי אתה ומי באמת האלהים שלך.
נדמה לי שגם ההחלטה של מוקי להתרכך בגרסה אקוסטית לשיריו – כמו באלבום הזה (שנולד בעקבות מופע בלעדי בצוותא שבו ביצע דני מוקי ניב עם דני פילוני קרק גרסת אנפלאגד לשיריו) – היא בבסיסה מאוד "ישראלית". זה קיים בעיבוד. בהרמוניה.
אבל בעיקר זו התחושה שהאיש דובר אלי מתוך הסביבה הזו. היפ הופ זה לא רק אופנה שמגיעה מבחוץ. היפ הופ יכול להיות אמצעי בתוך המקום בו אתה חי. אצל מוקי מוסיקה היא אמצעי. והיא קודם כל מוסיקה ואחר-כך טרנד. וכשהוא שר – הוא פוגע בי במקומות הלא רציונאליים.
הגרסה האקוסטית מבליטה-מדגישה יותר את קווי המתאר האותנטיים של מוקי, שזה אומר לא רק קצב – אלא קם קווים מלודיים. כשהוא שר – "אדם צריך לחיות בשביל אחרים/ ולא רק בשביל עצמו" ("באמת ומקרוב") משדרת הגרסה החדשה משהו פשוט אבל שאינו משקר. מה רע בהרמוניה יפה? האם כוחניות משדרת יותר אמת מאשר עדינות? מוסיקה היא בסופו של דבר מוסיקה ולא טרנד, וכאן יש מוסיקה.
הטון מרוכך והנוגה של מוקי מעצים ב"האדמה בוכה", פילוסופיה לייט על עולם שיישאר דפוק לעולם. ("עולם שלם מלא בכעס ובדידות", "כולם רוצים מהר ובקלות") וגם כאן הריכוך עושה מזה משהו מינורי יותר הרבה יותר מקורי מאשר גרסת המקור המחושמלת.
פילוני פורט יפהפה באקוסטית ב"לא רואה ממטר" – סיפור אישי, בעיבוד סטייל איזי ליסנינג בניחוח ג'אז. מוקי מחפש שלווה במציאות אישית לא יציבה. כאן החריזה שבלונית: "אני חי בתוך בועה/ לאף אחד אין כניסה/ נשאר לי רק לשיר שירים/ הנשמה צריכה כביסה". העיבוד האקוסטי הפריך והטון המתבכיין מטשטשים את הנדוש.
שנרקוד אפרו-קאריבי? בבקשה. השיר האסקפיסטי נקרא "רק תגידי לי" – משב טרופי רענן ומשחרר לימי קיץ. משהו ברגאיי? קבלו את "מדברים על שלום". ("אך אחד לא מדבר על צדק") הפקה המוסיקלית לקחה גם את שיר המחאה הנוקב הזה לחוף טרופי שטוף שמש עם אלמנטים של חוף ים-תיכוני. תרקדו.
האירוניה ("איך זה שחשוך כאן אם כולנו כוכבים") מקבלת מימד אפרו קצבי עולז ומזיז גם ב"וכל השיר הזה תפילה" שאומר – כי למרות הבאס, "לא נפסיק לחלום" תוספת הקולות הנשיים (גם בשירים אחרים) מעניקה לשירים אופי של מיוזיקאל. רוח הפרצים הרקידה המלהיבה הזו מגיע ל"מה את רואה" – מבט אופטימי על יחסי הבינו-בינה.
"מה זה חופש בכלל אם לא ניצחון האדם על עצמו?" שואל היפוטתית מוקי ב"עוקף מלמעלה", וגם ההגות הזו, כמו הכאב שקיים כמעט בכל שיר – יוצאת מההפקה האקוסטית העשירה וההרמונית שלו ושל פילוני – היא ניצחון המוסיקה הכייפית על רצינות הפלסף, ממש כפי שעל פס הקול של היאוש והביאוס מגיע גם צליל הטון האופטימי של בנאדם שבוחר בלהישאר בחיים, תקשיבו ל"אם לא עכשיו" כדי להבין, תרקדו "ילדה הסוכר" – כדי להרגיש.

Muki – Bemet Umikarov

גלריית תמונות

שיתוף הפוסט

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב email

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

הכתבות המומלצות

המשך קריאה לפי סגנונות