ההופעה

מטאליקה

פארק ראשון לציון
4/5

אילו הדיירים שמתגוררים מול הפארק בראשון היו יודעים מה מחכה להם, הם היו מוציאים צו מניעה. לפי מטאליקה מול השיכונים החבוטים של ראשון, לא תם עידן המגהסטארים של הרוק הכבד. כל הקלישאות חזרו בגדול: במה ענקית, מוגבהת, הגיטרות צורחות, הזמר קורע גרון, עוצמות הדציבלים מטפסות לגבהים והמעריצים הם כבר ילדים בני 25 שלא נגמלו, אבל יש מכורים חדשים, בני 10 ו-12. מטאליקה היא אולי החבורה היחידה שנשארה בחיים בז'אנר הזה, (תקראו לו הבי מטאל או הרד רוק, או טראש אנד ספיד מטאל)

להקה שמצליחה להוציא את הרוק הכבד מקברו ולהאריך לו את החיים. הסיבה לכך אולי שרוק כבד היה תמיד מוסיקה א-אופנתית, א-פוליטית, סקסית וראקציונרית, אמנם קופאת על שמריה, אבל סוחפת ויצרית. השאלה היחידה שנותרה: האם המצברים נשארו טעונים?
מתחילים ב"סו ווט", וממשיכים ב"גריפינג דאת'", "מאסטר אופ פאפטס" מחרוזת של "רייד דה לייטינג" דרך "נו רמורס, "פור הורזמן", "סיק אנד דיסטרוי" ואחר-כך "איינט מיי ביץ'", "אנטיל איט סליפס", "גיבור היום" "פייט פייר וויז פייר", "נאסינג אלס מטרס", "הבלתי נסלח".

באנרגיות המטאליות של פעם. ג'יימס הטפילד קירק האמט, לארס אולריך, ג''יסון ניוסטאד לא רק שומרים על מצברים מלאים. הם טעונים אנרגיה של תחנת כוח, הרבה הרבה אדרלנין זורם לבחורים האלה, וזה כנראה לא רק בגלל בוכטות הדולרים שמנפחים חשבונות הבנקים.

 מול גאנס אנד רוזס ובון ג'ובי המצועצעים, מטאליקה מאופיינת עדיין במידה של דקדנטיות שמרחיקה אותה ממגרש הרוק המיינסטרימי. במגרש הזה עוד מחכים לה אוהדים, חלקם זוכרים לה חסד נעורים. הם צודקים הטפילד לא שר מעולם יותר טוב ב"נאסינג אלס מטרס" וב"אנטיל איט סליפס". הטפילד הוא הפברוטי של הרוק הכבד בהשוואה להרבה זמרים אחרים, מתחבר נהדר עם הגיטרות, אבל סך הכל, מאחורי האקסטרווגנדה, מאחורי השאו, אין למטליקה משהו מקורי חדש להציע. מצד שני: אחלה הופעה, כזו שרואים פעם בחיים ונוסעים אחר-כך ללוס אנג'לס לראות פעם שנייה בחיים.

גלריית תמונות

שיתוף הפוסט

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב email

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

הכתבות המומלצות

המשך קריאה לפי סגנונות