שומו שמיים. מתי שמעתם בחורה עברית שרה ישר, חד וחלק, בלי היסוס ובלא טיפת בושה טקסט שאומר ללא כחל וסרק – לט'ס פאק. "בוא נזדיין/ תפסיק לדבר כבר/ קשה להיות חבר שלי מסתבר … בוא נזדיין כבר / אחר-כך תחשוב…תראה שמחר נוכל לאהוב". הקיצר, שרה לנו גרובר, יש לי אמנם מה להגיד, אולי יש איזה עתיד ליחסים, אבל למה לנו לבלבל את המוח כשאפשר לשחרר יצרים וללכת על זה קוויקי. קצר ולעניין.

גרובר תקבל על זה ציון עובר במגמה לכתיבה יוצרת. הביצוע הקולי כזה רך-מרושל-מאונפף, חיוך פנימי, מנגינה יפה, קצב נסיעה שנותן פוש לשיר, ודנה נשארת בתובנת ההזדיינות בחדרה הפרטי, מרחפת, מתמוגגת, אבל לא ממש חודרת אל חדרי הלב. אבל זה כנראה קורה כשנושא החדירה מכוון למקומות אחרים. מסוגנן, מיוחד. מי שיגיד שזה טיפה פלצני – לא ממש אכנס איתו לויכוח נוקב. אבל זה מה שיפה בשיר במיוחד שהוא טיפה פלצני, נועז, אחר.