אין לי רבע מושג לפי מה בנאדם נכנס לחנות תקליטים ובוחר אוסף. אביב גפן כותב בפתח החוברת המצורפת: לאן שלא תלכו, תמצאו שירים. הם שם כמו שלטים בצד הדרך, מלווים אותנו בחיים.
ואוסף הוא אכן הרבה שלטים, שלא בטוח  אם הם מזוהים לפי כותביהם. יותר – באופן טבעי – לפי מבצעיהם. אז למה להוציא אוסף של יוצרים? יהונתן גפן, תקנוני אם טעיתי, מבוקש יותר בחנות ספרים מאשר בחנות התקליטים. זו אינה שאלה שנוגעת רק לגפן, אלא לכל אותם יוצרים (לא זמרים יוצרים)  שמוציאים אוספים של שיריהם בביצועים של זמרים שונים.

אבל די בתירוץ קל לתת לזה דחיפה:  לפי הדף שהגיע יחד עם הדיסק יש כאן 9 שירים שמופיעים לראשונה על דיסק. רשימה אינה מצורפת, אבל אמרתי כבר – די בתירוץ קל. לאוספים טובים צריכים תירוצים קלים. כלומר – העיקר שתהיה איזושהי עילה, וכאן אלה 39 שירים מוכרים של יהונתן גפן, פלוס דיסק של קטעים מתוך המופעים שלו.

בהקדמה שהוא כותב על הכתיבה של אבא שלו, כותב אביב גפן: "הוא הגיבור שלי, ההשראה שלי, הא מצייר באותיות תמונות עוצרות נשימה …"
וזהו יהונתן גפן. משורר שמצייר במילים. פזמונאי ועורב. אמן שחלם להיות בוב דילן מקומי, להביא אותה במהפכה, רק שלא מצא עם מי לחלוק אותה. מצד אחד התמימות הזו של "יהיה טוב". מצד אחר – הגרסה ל"גשם כבד עומד ליפול". גפן נגע בדילן. נגע.
הרבה מעבר לפרטנציות הטביע גפן חותם המוסיקה המקומית, בכתיבה שיש בה גם מתוגת המקום הזה, לירית-אנושית, נוקבת-סטירית לעיתים. מאוד רומנטית. ("ערב של יום בהיר", "אי ירוק בים") ומצד אחר – עוסק בנופים האנושיים. איך שר שלמה יידוב: "מבדידות האנשים הופכים קשים, מעטים יוצאים ממנה נשכרים/ יש הפוחד מהדממה/ יש המגלה בה נשמה"
יהונתן גפן היווה השראה למלחינים ולזמרים להפוך את המילים לשירים יפים. שיר הוא עסקת חבילה. אין מילים בלי מנגינה, בלי ביצוע, בלי עיבוד והפקה.
ויש כאן הרבה מאוד "עסקות חבילה" יפות שגורמות להתגעגע. וכבר כתבתי באיזו רשימה שהשירים היפים של הזמר המקומי נכתבו בעשור ההוא שבין סוף השישים לסוף השבעים.

אז בואו תגעגעו לימים שאריק איינשטיין שר "אחינעם", "שיר של רנדי ניומן", "יכול להיות שזה נגמר", מירי אלוני – "הבלדה על חדווה ושלומיק" ו"להיות לבד" מפס הקול של הסדרה "חדווה ושלומיק" (1971), ה"שלושרים" את "מי מפחד מגברת לווין", שולה חן – "אוריה החיתי", אושיק לוי – "יונתן סע הביתה", חנן יובל – "שיר אהבה פוליטי" ו"אתם זוכרים", מתי כספי – "דקה דומיה", יעל לוי – "בלדה לנאיבית" ו"אי ירוק בים" שהלחין יצחק קלפטר בסמבאיות רקידה, מיקי גבריאלוב" של "סיפור של חורף" (בדואט עם סמדר וימזר) ו"אבא סיפור", ל"הנסיך הקטן" של "קצת אחרת" שהלחין ועיבד שם טוב לוי. "שיר אהבה" ו"שיר בין ערביים" הליריים של שלמה יידוב. "אופליה הקטנה" בביצוע הדרמטי-מאופק של דני ליטני. וזה אפרים שמיר שמתרפק על ירח בין השלוליות ב"ערב של יום בהיר"
ועוד בשבעים – שירים מתוך "הכבש השישה עשר" וביצוע משתתפיה, היצירה המולחנת שהתייחסה לילדים כאל בני אדם. לא כאל תינוקות. ("גן סגור", "הילדה הכי יפה", "לילה טוב") ואז מגיע הרוק הנהדר של "ככה את רצית אותי" בביצוע להקת "תמוז",
שנות השמונים: דיוויד ברוזה זוכה כאן למקבץ – "שרוכים", "האישה שאיתי", "דניאלה", "יהיה טוב" (הקלטה מפסטיבל נואיבה 78') . וגם יצחק קלפטר של "האהבה שלי היא לא האהבה שלו" – שיר קצבי נצחי. ריקי גל עם "מקום לדאגה" ללחנו של מתי כספי, שיר נצחים כאן בדואט של השניים. אריק סיני – "על עגלה של אספסת" (לחן של מיקי גבריאלוב) והנה עוד אחד שממשיך לרגש – "שיר לשירה" של קורין אלאל. איזו אינטימיות יפה.
שנות התשעים: פוליקר ב"נד נד", "פחות אבל כואב". אולארצ'יק שובר לבבות באינטימיות הנוגה ועם טיפת ההומור הטיפוסית של "נערה במשקפיים".
שנות האלפיים: אביב שר "גשם כבד עומד ליפול" בגרסת האב לבוב דילן. דין דין אביב דרמטית ב"מעבר לגדר", שיר פוליטי נוקב, מהקלטה בליווי פסנתר שנעשתה בהופעה "דגים מתים לשחות עם הזרם" ב-2004.  מקבץ של שירי איכות, ולא חשוב כל-כך איך תגיעו אליו. גם לא התירוץ.