השקת האלבום "מלחמה יומיומית"

אביגיל רוז

מועדון זאפה ת"א
4/5

הרכב: ארז פרנק – גיטרה בס, אדם בן אמיתי – גיטרה, עינב ג'קסון – קלידים ופסנתר, טל כהן – תופים.

מישהי לידי שלא הכירה אותה אמרה: היא נראית כזו השכנה שממול. רצתה לומר – היא לחלוטין אינה נראית "זמרת". אתם יודעים: כולנו שבויים בתוך סטריאוטיפים. אביגיל רוז נראית "אחרת", גם שרה "אחרת". מסוג הזמרות ששומעים אצלה גם את הסאבטקסט.
היא פתחה ב"ואולי אני חולמת בהקיץ/ ואולי אתה תסכים לחלום איתי". שיר אהבה מעביר כאב בטון כזה של הזיה. הדרמה נוצרת מהעוצמות הפנימיות האותנטיות.
"התאבדויות קטנות" מסמן את העיסוק האובססיסבי ב"אני", בעצמה, במועקות, בחטאים הקטנים. שיר שהיא משתפת את כל הבנות בהנאות מההתאבדויות הקטנות בטון לא ציני. מונודרמת בלוז.
גם ב"יום קשה", בלדה, מגיע ה"אני" הנקרסיסטי הזה – אני, אני, אני (חולמת, צוללת, קמה, צוחקת, מתכרבלת, ישנה לגמרי לבד) מנגינה וטון דווקא משדרים את הבלוז שלה.
וגם "מלחמה יומיומית" היא חלק מהסיפור הזה: המלחמה היומיומית מתחילה ביכולת לגרד את עצמך מהמיטה. בשאר היום אתה עסוק בעצמך, ובמקום להתמודד מחפש מילה טובה ולמי בכלל יש כוח להתמודד, כשאתה שונא את עצמך. הציניות מנצחת. מונולוג יותר לעומק בדיבור, בחצי שירה.

באנו לערב השקת האלבום. מצעד אורחים שלא יגיעו לערב הבא שלה. החגיגיות הזו נגמרת. אבל ככה זה בשנים האחרונות – השקות מתוקשרות, עמוסות ידידים. לא תמיד זה דווקא משדרג. ואצל אביגיל רוז – יש לי תחושה שהיא אינה זקוקה לדואטים האלו.
את דניאל סלומון אני פוגש כמעט בכל אירוע. סוג של מתארח סדרתי. מצד שני: סימן שהוא רצוי. סלומון שר איתה את השיר של אמא תלמה אליגון רוז "תם חורף", מילים ולחן, מקצב ואלס איטי, שיר על מיני סופים שמשתלבים עם נופים. דווקא כאן הייתי רוצה לשמוע אותה סולו. לא התאים לי הדואט.
שילה פרבר היא אירוע שלא פוגשים בכל ערב, אבל הפעם לא קרו דברים שהחסירו פעימה ("נ.ב.", "אדם חופשי") והגיע קינוח עם החמוד הזה יוני בלוך שהפיק את אלבומה. חמוד? הוא היה שואל אותי? נו טוב, אין לי מילה אחרת אחרי מה ששמעתי אותם ב"נוף אחר". יוני בלוך הצטרף אליה גם ל"אלהים". אירוניה צינית: "אלהים תעזור לי/ כי לא באתי מהתחתית" "אני במצוקה כי אין לי רקע קשה בכלל". ו"אלהים תעשה שלא יהיה לי מה לאכול … שאבי יחטיף לי מכה, שאחי יתקע כדור ברכה".

בין ובין היא עם הלהקה. בפרונט, לעיתים מתיישבת לקלידים. אצל אביגיל המילים והביצוע מגיעים מאותו מקום. לא משחקת אותה מודל כזה ואחר. היא – היא. לא אפרת ולא גוש. (השוו ביניהן) היא אביגיל וגם רוז. קחו את "ואולי" שיר נוגה על תשוקה לאהבה. מעניקה לשיר את המוד הנכון, גם כשהיא מטפסת ב"איך שלא יהיה אותך תמיד ארצה" – זה נשמע תשוקה של חוסר נשימה. פשטות המילים לא ממש מפריעה. איך שהיא שרה את זה, איך שזה מתוזמר לגיטרות זה וגם הסיום הרוקיסטי הגועש – זה חזק.
עכשיו תנו לימים, חודשים וגם לדיסקים הבאים לעשות את שלהם. יש לה את זה. זמרת קברטים נפלאה. להגיד עוד פעם מיוחדת? אז הנה אמרנו.

וידאו: אביגל רוז קטעים מההופעה

Avigail Roz Live At The Zappa

גלריית תמונות

שיתוף הפוסט

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב email

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

הכתבות המומלצות

המשך קריאה לפי סגנונות