העבירו את ההופעה מגני התערוכה להאנגר, בגלל מכירת כרטיסים מאכזבת, והנה – הפתעה. ההאנגר הביא קהל גדול להופעה של איאן בראון. כשבראון קיפץ אל הבמה, נרשמה כבר דחיסות, שמערכת המיזוג לא ממש התכוננה לה.
האיש רזה מאוד, מקפץ כמו מתאגרף בזירה. בראון הגיע להאנגר עם מטען קטן של סטון רוזס וכמובן מטען גדול מאוד של הקריירה הפוסט סטון רוזסית שלו כולל ה-Unfinished Monkey Business, ה-Golden greats גם Music Of The Spheres ו-Solarized שנחשב הכי פוליטי שלו עד היום, ועד The World Is Yours.
חיפשתם להיטים? לא נראה שזה הסיפור של בראון. האיש הוא אינדיווידואליסט שלא מביא אותה במנגינות ידידותיות לכל נפש. מצד שני קשה שלא להתפעל משירים כמו Dolphins Were Monkeys’ או Golden Gaze. וגם ‘F.E.A.R’..
מצד שלישי: אני לא ממש רושם את ההופעה הזו של איאן בראון בספר הזהב של ההופעות שראיתי בימי חיי. אני מדבר גם על הסאונד שדי גימד אותו. חיפשתי זווית בהאנגר, והאמת היא שמהקונסולה מאחור זה עוד נשמע סביר. מעבר לזה – בראון זמר בינוני, ומזלו שהכריזמה הבימתית שלו משמשת פיצוי כלשהו. ויש לו.
אז מה היה לנו? משב רוח של מוסיקת אינדי.המגיע מסוף השמונים, תחילת התשעים.. מיסטיקן. רוקיסט אותנטי. קול שמתערבב באווירה פסיכודלית, רוק ישיר מתובל לעיתים בצליל חצוצרה. וקהל? איזה קהל מפרגן. מה, יש בארץ כל כך הרבה מעריצי איאן בראון?
אבל – שורה תחתונה: בראון בערב הזה, הגיע אבל לא חלחל. לא יודע את מי-מה להאשים, את הסאונד, את בראון, את עצמי? אבל בהאנגר זה לא היה זה, עד כדי כך שבשובי הביתה, שלפתי את הבסט שלו, ופשוט חזרתי לבראון דרך רמקולי המערכת. טוב שיש דיסקים.