יש ללאה שבת חספוס כזה חם בקול, שהוא יתרון עצום עוד לפני שבודקים על מה ואיך השיר. כשלאה שבת שרה, חשים שהטונים מגיעים ממקום מאוד שבתוכה, בטח אמיתי.
לפעמים יש אפילו תחושה כזו של פער – שהטקסטים שהיא כותבת קצת קטנים על פשטותה המוסיקלית היפה ועל המיוחד שבה כזמרת. מה שקצת הפריע לי כאון: זה שיר של על קצה אור בסוף המנהרה של מי שי שמאמינה שלמרות הכל האהבה בוא תבוא. זה הכל דימיון וילדותי, והסוף ידוע מההתחלה, אבל הלב בכל זאת מתעקש. עדיין מקווה – כמו שבסרט. (מה בסרט?) על הנייר – טקסט חלש. ומלאה שבת יש ציפיות. אבל כשהיא שרה, אתה מאמין גם לזה.
