דיסק 1: הנהר הירוק תמיד. דיסק 2: את חרותי. דיסק 3: תמיד עולה המנגינה – משירי הלהקות הצבאיות. דיסק 4: יעלה ויבוא – שירי הפסטיבלים.
שם קולע ("אין כבר דרך חזרה") נתנו לאוסף של יורם טהרלב. בשורה התחתונה – השירים הם חתיכת חיים. כל שיר והסיפור שלו. כל שיר וזכרונותיו. מומנטים שנראים אולי יפים יותר ממרחק הזמן. וטהרלב, לפי הסיפורים בדיסק מתגעגע לסיטואציות שעשו את השירים. ואין כבר באמת דרך חזרה, אלא במשוט מוסיקלי נוסטלגי לאחור.
ארבעה דיסקים ו-92 שירים הם סוג של תוכנית שירים ארוכה מאוד כבקשתכם או לא. זה אומר כמה שעות טובות. שמים את הדיסק ויוצאים לדרך "שירי ארץ ישראל". האם נזהה אותם דווקא לפי מחבר המילים? – זו הזדמנות.
יורם טהרלב הוא נדמה לי נציג מובהק של מה שנקרא "זמר ישראלי", הוא כמעט לא נגע במלחיני השמונים, בטח לא התשעים והלאה. זה לא אומר שהוא התנזר לחלוטין מז'אנרי הפופ-רוק ("את יכולה" – החלונות הגבוהים"), והריתם נ' בלוז הקצבי ("חשמל בכפות ידיך" ששרה רותי נבון) אבל בגדול, כשאני מתבונן ברשימת השירים לאורך ארבעת הדיסקים – אז עיקר התרומה של טהרלב היתה בשירים שנבעו מהארץ בה גדל מאז ימי הקיבוץ ובה הילך.
בן שירי הנצח מהשישים-שבעים: "אתה לי ארץ" (נורית הירש ביצוע: ירדנה ארזי), "הבלדה על משה יואל סלומון" (שלום חנוך ביצוע: אריק איינשטיין), "ציפורים נודדות" (אפי נצר ביצוע: הפרברים) "בפרדס ליד השוקת" (נורית הירש. ביצוע: יהורם גאון), "שהשמש תעבור עלי" (חנן יובל. ביצוע: ירדנה ארזי), "בשביל אל הבריכות" (אלונה טוראל. ביצוע – חוה אלברשטין). אלה דוגמאות מהדיסק הראשון – רבים הפכו למה שנקרא "ריקודי עם".
לא סתם אני מכנה אותם "שירי ארץ ישראל" – כי טהרלב, יליד קיבוץ יגור, מתרפק בשיריו על נופי הארץ המתמזגים עם עונות השנה ועם אווירת הכפר הישראלי. הדודאים והפרברים שרים על עץ השקדיה הפורח במדרון מעל לוואדי בזמן שלפני הקיץ, באוויר ניחוח הדסים ("צל ומי באר") ועל הקיץ המקומי שאו-טו-טו עוזב ("שיר פרידה לקיץ" – ששרים החמציצים ללחן של סשה ארגוב), ומה זה אם לא נופי ארץ ישראל. אצל טהרלב זה לא רק הצפצפות, הברושים, הכרמים הנרקיסים והחסידות – אלא הקשר לאדמה, לפריחות, לעונות השנה, כל עונה עם התחושות שהיא מעוררת. אפילו השיר הראשון שכתב – "את אני והרוח" (באוטובוס מדרך מחיפה לתל-אביב) מתייחס לתקופה בשנה ("בכינו עם עץ בשלכת") וגם במישור הרומנטי – שיר כמו "יעל" ששרים "הגשש החיוור" – זו רומנטיקה מכאן. וגם עניין ריקודי ההורה מול הריקודים הסלוניים – בשיר "בואי נשוב אל הטנגו" ששר יהורם גאון ללחן של שייקה פייקוב – הוא סיפור מכאן.
החיבורים האולטימטיביים מתרחשים עם מלחינים כנורית הירש, סשה ארגוב ועד מוני אמריליו, חנן יובל ונחום היימן. ולאורך ארבעת הדיסקים – יאיר רוזנבלום (בעיקר שירי הלהקות הצבאיות) משה וילנסקי. באוספים כבדים מכניסים גם ביצועים שלא היו נכנסים היום לשום מקום. אני מדבר, למשל, על "בצל ירוק 80" ששרים "אהבת ציון", יאיר קלינגר והרעננים ששרים "סוכת שלום". ציפי שביט – "רנדוו".
לכל שיר צירף טהרלב את הסיפור שלו. טהרלב הוא גם מספר מיומן שחצה את הארץ לאורכה ולרוחבה כטרובדור שמביא את הסיפורים שמאחורי השירים להופעות עם זמרים. למשל: על "את חרותי" – "מה ליברטה" של ז'ורז' מוסטקי, מספר טהרלב, הייתה זו חוה אלברשטיין שביקשה אותו לתרגם אותו מילה במילה מצרפתית, ויורם הסכים רק מפני שהרעיון – לוותר על החופש למען האהבה הדליק אותו. או מה עומד מאחורי השם "מנדלבאום", שיר ששרה עדנה גורן. תוספת הסיפורים מרתקת, מוסיפה פיקנטיות.
הסיפורים האלה משמעותיים במיוחד בדיסק ג' – שירי הלהקות הצבאיות, לטעמי מיוחד מאוד – בעיקר בפרישה של השירים על פני מרבית הלהקות הצבאיות, מסוף השישים עד סוף השבעים. טהרלב היה שותף לשירי נצח שיצרו עולם מוסיקלי רבגוני שבאוסף נשמע כמעט ז'אנר להקות צבאיות – בחיוך ובהומור, בדרמה ובטראומה. בולטת היצירה המשותפת עם יאיר רוזנבלום, כשברקע הבמאי של הלהקות הצבאיות – דני ליטאי. גם כאן תוספת הסיפורים של טהרלב – מה מסתתר מאחורי כל שיר – מרתקת. "שירו של צנחן" ו"גבעת התחמושת" (להקת פיקוד מרכז), "המלח שלי" ו"אנשי הדממה" (להקת חיל הים), "ישנן בנות" ו"הוא לא כל כך חכם" (להקת הנח"ל), "עוד לא תמו כל פלאייך" (להקת פיקוד צפון)
הדיסק הרביעי – דיסק פסטיבלי הזמר – פחות מעניין, ולטעמי גם הפחות איכותי בין הארבעה. פרט לשניים שלושה שירים ("על כפיו יביא" – רבקה זוהר, "בלילה" יעל לוי ויצחק קלפטר) – מורגש כי בשירים המוזמנים לפסטיבלים פחות נחה ההשראה על יוצריהם. בסך הכל: חתיכת הסטוריה של זמר ישראלי או עברי, שיורם טהרלב חתום עליה בגדול.
