היינו בסרט הזה. רק הבדיחות עודכנו ונוספו כמה שירים לפי התקליט האחרון, איזו פרודיה ועוד כמה חיקויים של זמרת הליווי המצוינת שלו, אורלי דרי. "קופץ לשניה" הוא סרט ההמשך ל"בגודל טבעי", "חף מפשע", "חכם על קטנים". אותו 'אנטי מאצ'ו' שממשיך להשתמש בגודלו הטבעי כמקדם בטוח לצחוק. סנדרסון לא מהמר על קלף אחר. סיפור מצחיק פלוס צרור בדיחות נונסנס פלוס להיטים מכל הזמנים. ה'כוורת', ה'גזוז' ו'הדודה'. משחק אותה במודעות נאיווית כזו שמתחלפת לפרצוף ממזרי.
הקהל מכיר את התפריט וזולל בהתלהבות. אפילו הרמוניות הסיקסט'יס בסגנון "דו=וופ" המושרות א-קפלה על-ידי נגניו היא סחורה מוכרת, כמו גם קצבי האסטה אסטה, רוק שנות השישים.
סנדרסון ממשיך לתפור את החוכמות הקטנות שלו על 'הצרות הגדולות', האישיות, הלאומיות, וכמעט כל מערכון-בדיחה מתחיל מאיזשהו מצב נחיתות מנטלי, גופני. למשל על ילדות עשוקה – "ההורים שלי ניסו להיפטר ממני – אז הם חיפשו אותי בפורים לחפץ חשוד"… על סלידה מגידול חיות מחמד – "לחתולים יש מוסר של מפלגה חרדית".
ויש לו ליגלוג על גינוני הטעם והטקס של המבינים באוכל ובמסעדות, פרודיות לא רעות על סרט הורור-שאו ועל שירה אופראית עם אורלי דרי, שמוסיפה בכישרון את מנת החיקויים הצפוייה למתתבדרים בעם, שחיקוי של ריטה גורם להם להרגיש כי הם קיבלו עוד צ'ופר-בונוס בתמורה למחיר הכרטיס. מילא.
סך הכל, למרות המיחזור, אני אוהב את סנדרסון כי הוא חף מיומרות, כי הוא ישראלי שיודע לנגן בלוז והורה, רוק ואסטה, לתקוע בדיחה על פולני ולהתרפק על הסוסיתא של פעם, והעיקר: הוא איש נורא מצחיק, ועל זה אי אפשר להתווכח.
