"קול השלום" הניף דגלים של פיס אנד לאב מחוץ למים הטריטוריאליים של ישראל. לרדיו של אייבי נתן האזנתי ממש כפי שהקשבתי פעם בתשוקה ובלהט לרדיו רמאללה. במשך שנים רבות היינו מחוץ לגלי האתר הטריטוריאליים של הפופ. חיפשנו אותו, לא להאמין, בממלכת ירדן, בקפריסין, בספינות פיראטיות. לא ב"קול ישראל". אפילו לא בגלי צה"ל.

השירים ששידר "קול השלום" לא היו שירי מחאה דווקא. התחנה, כך הודיע אייבי בג'ינגל שפותח את הדיסק השני – תפסיק את שידוריה ל-30 שניות לזכר קורבנות האלימות, אבל בכל שקשור לפלייליסט, השירים נוטרלו מטראומות. בעיקר Love פחות על מלחמה ושלום.
אלוויס של "תמיד במחשבתי" וג'ילברט או'סוליבאן של "בודד שוב" הועדפו על בוב דילן, כי הרדיו של אייבי אהב שירים רומנטיים רגשניים על פני שירים מעוררי מחלוקת. כשחוזה פליסיאנו שר "גשם", זה עדיין משב רומנטי חם מהעבר. כש"ארבעת האחים" שרים "שדות ירוקים" – זה כבר המחלקה לטיפול נמרץ בחולי נוסטלגיה. כשאל סטיוארט שר בקולו המתוק "שנת החתול", אני לוקח 30 שניות לתת ללב לחזור למצב א-נוסטלגי.
זה אוסף מלודי להתרפקות. מ"עפיפונים" (Kites) של סיימון דופרי ש"נקמת הטרקטור" עשתה לו גרסה בעברית דרך ה"אקווריוס/הניחו לשמש" של המימד החמישי מ"שיער", "אלקטריק לייט אוקסטרא" עם "מיסטר בלו סקיי" וההרמוניות הקוליות הבלעדיות, כנ"ל הבי-ג'יז ב-Spirits Having Flown. ההרמוניות הריחופיות-מתקתקות של שלושת האחים, שממוטטות אותי – נוסטלגית. ואם לעשות וידוי התמוטטות נוסטלגית – עולים באוב הסיקסטיים הבלתי נמנעים כמו ה"צבים", הטרטלס שמטרטלים את בלוטות הגעגועים ב-Happy Together. וגם דל שנון של Runaway. ליאו סייר בקולו הדק (נשי) עם When I Need You מפעים מחדש את אהבות נעורינו.

זה לא שהתחנה של אייבי המציאה משהו חדש. עורכיה פשוט ליקטו את השירים שהרגו אותנו ברכותם. הפלטרס? "עשן נכנס לתוך עינייך"? הוי כמה שהשיר הזה עשה את הדרך מהמים החוץ טריטוריאליים אל טריטוריות הרגש של שלושת רבעי מדינה.
פיס – ה"איגלס" ב-I Wish You Peace – שרו על פיס בשיאי הרכות המלו-מלנכולית, ו-Love מגיע ב-"מה שהעולם זקוק לו עכשיו" של ברט באכארך עם ג'קי דשנון.
והנה עוד סדרה של להיטי נצח: "סוס ללא שם" של "אמריקה", פולק-רוק בסטייל סיימון וגרפונקל, "שקרים קטנים" עם הפליטווד מאק. גרי ראפרטי הוא עוד זמר שהצליל שלו ב-Right Down The Ling נתקע חזק בזיכרון הנוסטלגי האישי. ובטח דמיס רוסוס היווני בקול הגבוה השמיימי ומלא התשוקה ב – Forever and Ever. ג'ניס איאן שרה At Seventeen, אחד השירים היותר כנים שנכתבו אי פעם על הגיל הטראומטי. דון מקלין מעביר את צמרוריו על "הידיעות הרעות" כאשר "המוסיקה מתה" ב"אמריקן פאיי". עוד קלאסיקות – "דה סטיב מילר באנד" ב"עוף כמו נשר", קארלי סיימון – You're So vain. סנואי ווייט באחד הסלואיים המורחים של כל הזמנים – "ציפור גן עדן" – Bird Of Paradise, כולל סולו גיטרה גן עדן.

המוסיקה הזו לא מתה. גמעתי את הדיסק הכפול בשלוקים מהירים, בקלות נסבלת. בגעגוע שהוא הרבה מעבר להאזנה אקראית למצעד פזמוני עבר.  

בתמונות מלמעלה למטה: אייבי, פליסיאנו (Rain) דמיס רוסוס (Forever and Ever), אל סטיוארט (The Year Of The Cat), ליאו סאייר (When I Need You)