איתמר רוטשילד

איתמר רוטשילד

הד-ארצי
3/5

"בואי לים/ בואי לרחוב/ בואי איך קוראים לך/ יותר קרוב/ בואי לקצר/ בואי אני זמר"

השיר מגיע במהלכים אקוסטיים של פולק סינגר נשווילי, טרובדור שמנסה לשיר הגיגיו האירוניים. האמת היא שכתבתי על שני סינגלים של איתמר. ("הלילה תדע", "בשנה האחרונה") הסיפור המוסיקלי שלו יוצא מאיזו שגרת חיים – הניסיון לצלוח אותה – על רצונות וכשלונות וגם מזל בחיים, כמו גם על משברים שונים.
לא תמיד הנאראטיבים האישיים של רוטשילד נוגעים או מגיעים. הוא חף מדרמה, מינימליסט מובהק. לא מוסיקאי שמפעיל את דימיונך. הנה שיר שמתאר מצב שאחרי פרידה – "עצוב פה בלעדיה" – נזכר בשגרת היחסים איתה שחסרים לו מאוד עכשיו. כאן העיבוד המיוחד וההפקה של נועם ענבר מייצרים אווירה הזויה שמעבירה יפה את החסר-עצב בקונטקסט המוסיקלי של רוטשילד. ("עצוב פה בלעדיה בחדרים/ שבם רקדנו/ עד אחד נרדם")
עוד שיר של עצב ודכדוך – "עשי עמי חסד". ושוב דכדוך לזכר ימי יחסים טובים יותר. רוטשילד כמעט לא שר. הוא מספר כאן את כאביו, מבקש רחמים ומקלט. הטון הזה הופך לסוג של שירה צרופה שמתלווים אלה צלילים ב"שירים לאישה" – "גופך לבן כמו חול/ שמעולם לא שיחקו בו ילדים/ עינייך עצובות ויפות/ כפרחים מצוירים בספר לימוד/שערך תלוי למטה/ כעשו מקורבן קין", וזה כבר נשמע קריאת שיר שנכנסה איכשהו לדיסק.
אהבתי את הקאבר של רוטשילד ל"תפילה" (בצלאל אלוני/ הנרי ברטר) המוכר מעופרה חזה- פניה להכל-יכול-הגדול-הנורא. ("שמור נא עלינו כמו ילדים") משמעות בלי הפאתוס הפופיסטי, והנה הטקסט מקבל משמעות נוגה יפה בליווי האקוסטי ובקול השברירי של רוטשילד.
בהמשך אני כבר בפאזה של קריאת שירים בליווי האקוסטית שלו. רוטשילד כותב למשל: "שיר לאבי הקרח". אני שם את כספי שזה לא יכנס גם לפליילסט של תחנת רדיו שוחרת אמנות אוונגרדית, מה שלא מונע לצטט בית: "צמח מוזר גדל בי/ החוק מעורר בהלה/ שעות ארוכות נעלמו/ אל תוך סימני שאלה". מוסיקה? לצערי ולצערו, לא נולד כאן שנסונייר עברי. זה אפילו משהו שהביא לי אותה בנמנום.
ב"סיכוי" חוזרת המוסיקה במהלך מלודי-קצבי פשוט סגנון פולק אמריקני. "כל כך האשמתי אותה שלא לקחה אותי לריאות" (לקחת ללב… לקחת לריאות. לא שחוק משהו, רוטשילד?) "עכשיו מצאתי את מה שלא חיפשתי חודשים" – שיר פסיכולוגיסטי  על קשר שלא צלח בגלל חוסר פתיחות ויושר מן ההתחלה.
רוטשילד עוסק בטראומות, בעכבות, בחיפוש עצמי במציאות ובריחה לחלום, בעקרות היחסים ("מגע עיניים" בדואט עם רונה קינן) שר את עצמו, שר את קולו, שר את הגיגיו, את הזיותיו, את תסכוליו. הוא לא כוכב שנולד. הוא איזשהו כוכב שמנסה להיות הטרובדור של הגיגיו. רק שלא ידעך.

צילומים: מוטי קיקיון

גלריית תמונות

שיתוף הפוסט

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב email

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

הכתבות המומלצות

המשך קריאה לפי סגנונות