הררי ציפיות נערמו לקראת אלבום האולפן הרביעי של קודפליי אחרי X&Y של 2005. בריאן אינו מפיקו אימץ את שם האלבום מציור של האמן המקסיקני Frida Kahlo. גם העלה את רף הציפיות בהבטיחו משהו כמו חידושים גדולים בצליל של קולדפליי. לא ניסחף, אבל Viva La Vida שונה במידה משמעותית מנוסחת קולדפליי, זו שהפכה אותה לאחת מלהקות הפופ-רוק המצליחות בהיסטוריה. אקורדים נוגים, מנגינות תחושתיות, טקסטים העוסקים במצוקות הנוגעות לכל העולם. כבר הקטע הפותח "חיים בטכניקולור" הוא חריג בהיותו אינסטרומנטאלי. וההמשך – להקשיב, רק להקשיב כדי להבין שיש עוד סיכוי למוסיקה טובה.
Cemeteries of London, בתי הקברות של לונדון יכול להזכיר למישהו מוסיקה של מערבוני ספגטי מפעם: "אלהים נמצא בבתים, אלהים נמצא בראשי ובכל בתי הקברות בלונדון, אני רואה את אלהים נכנס לגני, אבל אינני יודע מה הוא אומר, כי ליבי לא היה פתוח"… Lost הוא שיר עצוב, אם כי חסר מקסם מוסיקלי שיהפוך אותו לאחד הנכסים האולטימטיביים של קולדפליי. אבל "42" זה מגיע בקול הגבוה והרגיש של כריס מרטין בבלדה נוגה, עם מעבר לקצב שמזכיר איכויות של קלאסיקות ביטלסיות. ואם כבר מחפשים אסוציאציות – אז שמעתי גם באלבום פרט לביטלס (ג'ורג' מרטין), פיטר גבריאל, סטינג, גם U2.

"אוהבים ביפן" מתחבר ל"שלטון האהבה" במקצב אווירה קולדפלאי טיפוסי ומחניף. הכנסת אלמנטים אוריינטאליים בתזמור (Yes) הרמוניות ייחודיות וקול נמוך בעיבודים שמעיפים למחוזות חלומיים (Strawberry Swing). "ויוה לה וידה" הנפתח בתזמור מיתרים הוא מקטעי הפופ המשובחים בדיסק הזה.אבל יותר – Violet Hill שיצא כסינגל הוא פופ משובח ("אם את אוהבת אותי, האם לא תגלי לי?) "המוות וכל חבריו" מביא את קולדפליי להרמוניות פיוטיות יפהפיות, וגם כאן במעבר מיוחד מהמינורי לקצבי, בעיבוד אווירה פינק פלויידי.

כל אלה עושים את האלבום החדש להרבה יותר מקצת אחרת.  אבל באיכויות שלא שומעים בשנים האחרונות מלהקות פופ.