זה נשמע בהתחלה קליל, קייצי, קפיצי, בא לך לחייך, בא לך לפזז. רגע, רגע צריך להקשיב לכל הדיסק כדי לגלות ניואנסים וגיוון מיוחד במינו. הנה המטאור החדש בשמי הפופ הבריטי. והוא מבהיק ובוהק עכשיוי וחזק.
אני מקשיב למס. 2 That's Not My Name (שהוא הסינגל של הדיסק) וזה נשמע מה-זה מהוקצע. ברור שהטינג טינגז גם גם באו ליהנות. ומרגישים שהם נהנים. מי אמר משהו רע נגד הפופ הבריטי לאחרונה. טינג טינגז מחזירה האמון בפופ הבריטי.
שנסתבך בהגדרות? יאללה – חופשי. קטי ווייט ((Katie White ו-ג'ולס דה מרטינו ((Jules De Martino עושים מה שאני מגדיר "סווינג של פופ". "סווינג" – כי זה הפופ אצלם נשמע קולח ומסוגנן, נטול פחמימות מיותרות, דיאטתי במינון יפה. מינונים חכמים, איזונים מדויקים. מישהו כתב שהלהיט הנ"ל מזכיר את My Sharona של ה- Knack מכל מקום ברור שמדובר כאן בפורמולה – בין אינדי, פופ מיינסטרים, אפילו נגיעות ראפ (Fruit Machine) דאנס-פאנק סטייל בלונדי (Shut up And Let Me Go) צבע קולי דומיננטי של הזמרת. ויש גם חריגים כמו הפתיחה הפסנתרנית השקטה ב- We Walk, שמגיעה לפני קטע קצבי נפלא, מושר באירוניה, שלטעמי הוא עוד להיט ענק בדיסק הזה. כאן ווייט – אומרת דברים, נכנסת לטקסט. מנגינה ועיבוד – יפהפיים. אהבתי גם את האווירה הג'אזית ה"עצלה" משהו של Traffic Light, שיר שמשתמש בלשו מטאפורית לתיאור יחסים. סך הכל גשם לונדוני בקיץ ישראלי.