איך ממשיכים את ההצלחה של "נו אנג’ל"?. אני בטוח שהשאלה הזו הלחיצה את דידו ומפיקיה. הכי טוב להיצמד לנוסחה המיד-טמפו המנצחת? אז נכון שהצלילים, ההפקה והטונים מחזירים לאלבום הראשון, עם להיטים יפים כדגל לבן" ו"חיים להשכרה", אבל הטקסטים כאן הרבה יותר אישיים.  דידו החליטה לחלוק את חייה עם המאזין – משברים בחיי האהבה, איבוד בטחון עצמי, ספקות אישים ועד יאוש. ודידו יודעת לשיר את הפריזמה שלה.
והיא שרה: "שום דבר שיש לי לא ממש שייך לי". לא קול גדול, אבל טון אנושי שצבוע בצבע קודר משכנע. היא תשתמש בגיטרה אקוסטית כדי להתחיל סיפור (MARY’S IN INDIA) הכול כאן במינון הנכון, לא מפריזה בשומדבר. שברירית, חמה, אנושית.