קלפטון עסוק הרבה בבלוז. וזה אלבום הכי בלוזי שהוא יצר – ארבעה עשר הקאברים לאגדת הבלוז רוברט ג’ונסון. כזמר בלוז קלפטון נשמע תמיד רך מדי, לא הכי משכנע בהבעה של סיפורים בלוזיים דכאונים, כאלה שיוצאים מהבטן. כאן לראשונה אני שומע קלפטון הרבה יותר זמר בלוז. לפרוייקט ג’ונסון הוא גייס את נגן המפוחית של מאדי ווטרס, ג’רי פורטנוי ואת בילי פרסטון האגדי (שליווה את הביטלס) בקלידים. קלפטון עצמו מנגן נהדר גיטרת סלייד. העיבודים ברובם אקוסטיים, חלקם חשמליים. אני מתרגש במיוחד מהביצועים המצוינים ל"טרולינג ריברסייד בלוז" וגם מ"קאם און אין מיי קיצ’ן". כמובן, נשאלת השאלה למה לשמוע אריק קלפטון שר רוברט ג’ונסון, ולא ג’ונסון שר ג’ונסון. שאלה טובה. אבל יד על הלב: כמה באמת יגיעו לג’ונסון ללא אריק קלפטון. חוץ מזה: הטריביוט שלו מכבד את המקור.