הרכב: אמיר גרומן, עידו קרוב, יניב דגן, גיל נמט.

מי שתמה מהי כתיבה פשוטה וטובה, הנה שיר על יחסים אבודים בינו-בינה שכתוב מדויק כשיר להלחנה, בלי פטפוטים, מריחות וחרוזים מאולצים.
"תראי מה קרה/ איבדנו הכל/ כלום לא נשאר/ לחצות את היום עד סופו/ רודפות אחרי רוחות בנות עשור/ כאילו נמתח קו שבו לא אוכל/ לחזור הביתה איתך".
גרומן בחר גם בקצב ובמנגינה לשיר את השיר הזה. אפילו ההבעה שלו אינה מנסה להראות שהוא מנסה להיות "זמר", טון לא מהוקצע, דיקציה לא טובה, נחות לעומת העוצמות של הסאונד. אבל אפשר לקבל את זה כחלק מהקונספט להישאר הכי ישיר ופשוט.

אגב, להיות דרמטי אינו משהו שלילי. יש ביצועים דרמטיים מאופקים שטעונים אפילו יותר מאשר ביצועים דרמטיים מוחצנים. הבעיה היא כאן שגרומן נשמע בכ"ז אנמי. רק העיבוד לצלילים אלקטרוניים מעביר סערת הרגשות.שיר טוב. ביצוע – פחות.