אהיב בעליל

הסוכריות

התו השמיני
4/5

הקצב האתני הסוחף הזה בשיר געגוע הפותח על "עיירה יחפה" מזכרון הילדות הוא אסוציאציה יותר משקופה לכנסיית השכל. אנשי הייטק חוזרים לעיירת הולדתם בשמונים. איך קרה שהם מזכירים כל כך את האוריינטציה המוסיקאלית של "כנסיית השכל"?
"עיירה יחפה מתהלכת עוטפת בגופה את זכרון ילדותי שחלפה" (תומר אלבז)
"עכשיו שמח" ממשיך כמעט באותו מקצב, והנה הסוכריות בשיר סוציאלי. זכרון פרק אוטוביוגראפי. סגרו מפעל פוטרו פועלים. "טיפות של דם שטופות זיעה זולגות", אבל כשאורח מתדפק, אבא שוכח הכל ופתאום הכל שמח.
"על ספסל בשדרה" גם זה רוק אתני – גיטרה חשמלית מצטרפת לכינור מסלסל, מוסיפים תבלינים מארצות הים התיכון, קופצים קלות לפריז לקמצוץ של אקורדיון ושנסון, מה שמתקשר עם רומנטיקה נוסטלגית מהסוג שמופיעה בשיר הזה: סיפורי הספסל בשדרה והברוש הזקן שסופר את השנים, שם הוא צייר לה פעם פרפר, והנה הוא חוזר לאותו ספסל כל ערב ומחכה לה.

 יש עוד דבר כזה – רומנטיקה על ספסל בשדרה? הביצוע של אלבז סעור רגשות, מטפס בסולם הרגש, וגם כאן – קיבלתי משב אסוציאטיבי מיורם חזן. עיבוד עשיר, קולח, מפולפל. לא כבד, לא מתקדם. לא מקורי מי יודע, אבל מלודי, פשוט, עממי.
"יום שישי בערב" – בין הנוגה לחפלאי, על מישהי שמתגעגעת לאיש שלה שאיננו, אוחזת בעיתון, תמונה בלי צבע, המדים הירוקים שלו בארון. אנחנו מקבלים את דמותה בקצב. שמחה, אושר, עצב? ואולי הערבוב.

"איש וכינור" מצטרף לאווירה של "יום שישי בערב". זה שיר מלהיב של להקת"שפתיים" משדרות, בחידוש משדרג של "הסוכריות" וחיים אוליאל – מסע לאחור בזמן אל הילדות ממרחקים אבודים, אל בית קפה קטן בשדרות, שטומן בחובו סיפורים, אנשים, טיפוסים.
שיר נשמה שמגיע מאנשים שחיים כאן, שיר של קצב והתלהבות, של אוריינטליות שקושרת בין מסורת לעכשווי, גם שיר חאפלה אמיתי, מתובלן בתבלינים מקומיים, מטפס אל פסגת הרגש.
באותו מוד "פרח" – "זה אני החולם מנגינות ליופייך/ ומקיץ אל עפר נעורייך".
ועוד שיר אהבה – "בוקר" שיר שמתחיל שקט, מחליף הילוך, כולו אור לכבוד האהבה ("זו את שמביאה לי בוקר"), פופ מלודי. פיוז'ן מסוג אחר – מאשר החיבור למוסיקה הים-תיכונית. וב"רעש" עשו שימוש באלמנטים של מוסיקת קאונטרי – על אחת במועקה שמישהו אמור לבוא לשחררה "מכל השדים".
"מילים יפות", עוד שיר אהבה, על מה שהוא מדמיין שיקרה ביחסים ביניהם. תסריט שכזה – מה הוא יעשה איתה. רומבה פלמנקו קלילה שמתפתחת כמעט לרוק כבד נרגש, כוחני.
אז מה הם הסוכריות?  – רוק, ים תיכוני, קאונטרי? תרשו לי להתחמק מהגדרה. בואו נבנה על היסודות הבריאים-טובים של ההרכב הסימפטי הזה. בטח יגיעו דיסקים מרתקים יותר. אני בעדם.

על הלהקה: ההרכב הוקם ע"י תומר אלבז, סולן הלהקה בשנת 2005 במסדרונות חברת WAVES AUDIO המפתחת טכנולוגיות לעולם הסאונד. אלבז שגדל בשדרות, הוא מוסיקאי, מפיק כותב ודמות בכירה בתעשיית האודיו העולמית, היה חבר בהרכבים רבים במהלך שנות ה–90 כנגן גיטרות וקלידים, ובין היתר כתב מוזיקה לתכניות טלוויזיה.
בשנת 2004 חבר למפיק והטכנאי מייק פרדיס. יחד החלו בהקלטות. הצטרפו אליהם איתי שקד (כינור), אילן שערי (גיטרה חשמלית), טל גובהרי (גיטרה בס) ושמוליק אביצרור (תופים). כבר בתחילת הדרך, לקח יעקב גלעד המנהל האמנותי, את ההרכב תחת חסותו טיפח וליווה את כל תהליך היצירה וההקלטות.את התקליט הראשון "אהיב בעליל" הקליטו חברי הלהקה בתל אביב ובניו-יורק לאורך תקופה של שנתיים ובנובמבר 2007 נשלח השיר הראשון "על ספסל בשדרה" לתחנות הרדיו את השיר ליווה קליפ עטור שחקנים שהוא הוצג כשיר נושא מתוך סרט שלא הופק מעולם. הקליפ זכה לעשרות אלפי צפיות באינטרנט.בתקליט הבכורה אירחו חברי הלהקה את חיים אוליאל, סולן וגיטריסט להקת שפתיים.

לראיון וידאו מיוחד עם "הסוכריות"

גלריית תמונות

שיתוף הפוסט

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב email

5 תגובות

  1. מכיר את הסוכריות עוד בגילגולים הראשוניים שלהם, כבר אז היה ברור לי שעוד עלול לצאת מהם משהו. הפעם הראשונה שנתקלתי בהם הייתה בהופעה לא מתוכננת במועדון אברקסס בתל אביב של לפני 4 שנים החומר לא היה מעובד, לא מופק, אבל הכריזמה, הניצוץ, הביחד שיש בהופעה. זה נדיר מאוד בהופעות של להקות חדשות שלא מכירים את המילים של השירים, אני אישית עצרתי את הבילוי של אותו הערב והתחלתי להנות … יצא לי לראות אותם מאז, כל פעם בגלגול אחר ושדרוג נוסף
    הביקורת מאוד קולעת, יש בהם הכל, הם לא המציאו שום דבר, אבל עדיין יש בהם משהו מאוד חדש ומאוד מקורי
    אולי הכריזמה של תומר, אולי השילוב
    אפילו שהאלבום שלהם אנרגטי ומעניין, על הבמה הוא מתגמד. יופי שבאתם שיהיה בהצלחה

  2. יופי של ראיון, ביקורת מצויינת. גם אנחנו בעדם. חדרו לרדיו ועמוק לליבנו. מוסיקה ישראלית במיטבה

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

הכתבות המומלצות

המשך קריאה לפי סגנונות