הפניה היא בגוף שני – "אתה הבטחת את אלהים – שיהיה לנו כאן תמיד לא רק שעצובים". (הוא כן מגיע כשאנחנו עצובים?) מעוררת שאלה: האם זה רב ותיק או מחזיר בתשובה. הבטיחו לשים אדרי אלהים, שזה לא עניין של מה בכך. תהיתי  על הסיבות שגורמות לו להמתין להצלה והישועה – הבנאדם מעיד כי הוא "עשוי מרגש". ו"שביר כמו שלכת שנופלת ונשברת".

אבל כאן מגיעות עוד כמה משאלות שאינן דווקא עניין של רגש אלא משהו מאוד חומרני: שים רוצה לקנות את העיר – שיהיה מספיק בתים לאהבה וילדים, ובסופו של דבר "להיות כוכב שלא נופל".  תוציאו אותי להורג, לא יוצא מהטקסט הזה.

אני מבין שעל שים אדרי עברה סערת רגשות שהותירה נזקים. אבל הטקסט הזה כשלעצמו – הוא ניסיון די מבולבל להעביר משהו. מה שנותר זה הטון הדכאוני, הזכיר לי סגנון ההתבכיינות של בן ארצי,  ההבעה המדופרסת, הקול הרגשני עד רטט, המנגינה המינורית (יפה כשלעצמה), ועל זה עדיין אי אפשר לבנות יצריה שמכבדת את כותבה.