הצלילים האלה לוקחים למקומות אחרים, רחוקים, חלומיים. מגרים את הדימיון. תדמייינו צלילים שמגיעים משלג איסלנדי.
לא סתם השתמש ה-BBC, באחד הקטעים של ההרכב האיסלנדי הזה Hoppipolla לצורך הסדרה המאלפת Planet Earth. איך לתרגם את שם האלבום הזה – "עם זמזום באזניני אנחנו מנגנים בלי סוף" with a buzz in our ears we play endlessly. הם אמנם יכולים לנגן בלי סוף, גם בלי שאיזו יד מבחוץ תשפיע. איך להגדיר? אבסטרקציות פוסט רוק? האלבום הזה נשמע מסוגנן, מיוחד, פיוטי. למשל Ára bátur הוא קטע מתוזמר לתזמורת ומקהלה שגורם לך להצטמרר. יצירת מופת מתוזמרת להפליא. Festival הוא מיזוג של סיגור רוס ישן וחדש – 9 דקות מהקסומות בדיסק.
אלבום חמישי של סיגור רוס – הופק בפעם הראשונה עם מפיק חיצוני – Flood שעבד עם U2, דפש מוד, סמשינג פאמפקינס. באמת שלא כדאי להיכנס לתיאורים. לסיגור רוס מקשיבים, לא רק מקשיבים, יוצאים איתם למסע קטן באותם נופים אחרים. אפשר לדמיין את הסרט על מסך רחב בשפות שונות.
כמו Ágaetis Byrjun מ-1999 שהיה דיסק מפתיע, גם זה לוקח למחוזות נסתרים, שמיימים בצירוף הזה שבין קולות גבוהים ותזמורי אמביינט רוחשים. מוסיקה של חבורה שהיום נשמעת הרבה יותר אורגנית, מגובשת. למעשה, אלה הרבה פסי קול שמתחברים ליצירה. עבודות אמנות מוסיקליות מאוד אינדיווידואליות. ואין כאן יומרה לעשות "משהו אחר". המוסיקה הזו יוצאת ממקומות עמוקים. אני מסתכן ואומר שזה הדיסק הכי מיוחד, גם מרגש של החבורה האיסלנדית. האלבום נפתח דווקא בקצב לא הכי אופייני. הקטע השני Inni Mer Syngur Vitleysinger, בתרגום חופשי – "אין לי מושג מה זה אומר" הוא הקטע היותר פופי בדיסק. זו רק ההתחלה. בהמשך מתחלפים צבעים, וכל מאזין ייתן למטענים האסוציאטיביים שלו לדבר, וזוהי בדיוק מהותה של המוסיקה האימפרסיוניסטית הזו – ליצור משהו שאולי היוצר לא בדיוק התכוון אליו.
