מזיזים את המופע של מוריסיי מפארק גני יהושע לתוך גני התערוכה. סיבה פרוזאית: מישהו חשב שלמוריסיי יש כאן 100 אלף מעריצים. אז אולי הייתה טעות באפס אחד. במעריץ אחד (אותי לא ספרו) לא כל ה"היסחפויות" עובדות, יש כאלו שניתן לשער מראש שהן מה שנקרא "חבר'ה, עם כל הכבוד – הגזמתם" אני כותב את השורות האלה אחרי ששלפתי כמה דיסקים של מוריסיי, ביניהם שני Best Of. הרומן שלי עם מוריסיי? שייך יותר לימי The Smiths ואני מעריץ מראש את מי שבא לשיר בציבור את שיריו. יד על הלב: זה לא אני.
יש ממש מעריצים של מוריסיי בארץ? כמה משמיעים אותו בתחנות הרדיו המקומיות? לא לשכוח: מוריסיי בכל זאת היה ונשאר "רוק אלטרנטיבי". לא נוגע, לא מתקרב למיינסטרים. אני רצה דו"ח גלגלצי על שידורי מוריסיי.
לא לשכוח שהוא התחיל כאמן "אינדי" (Indie) של אחת מלהקות החשובות בתולדות הפופ הבריטי – The Smiths בשמונים, זמר תיאטרלי, משורר, משדר רומנטיקה דואבת עד חרדתית, גם ניכור אישי-חברתי. הוא פנה בעיקר לצעירים הרגישים האלה שהתחברו לרומנטיקה המלנכולית שלו. הם הם שהפכו את ה- The Smiths לסטארים בבריטניה, להקה שהשאירה חותם עמוק שהמשיך לעורר באז גם אחרי התפרקותה.
בארה"ב זו הייתה להקת קאלט בסצינת האנדגראונד, עד שמוריסיי בא במקומה, כשהפך את ארה"ב לביתו. אחרי תקופה "שקטה" בסוף התשעים, מוריסיי עושה קאמבאק ב-2004 עם You Are the Quarry. מוריסיי וה- The Smiths נשארו בסופו של דבר "אנדרגראונד קאלט" למרות מחנה המעריצים שלהם ששמר על יציבות לאורך השנים. אחרי ש – The Smiths התפרקו ב-1987, הפופולאריות של מוריסיי צמחה בארה"ב אפילו יותר מאשר במולדתו, בריטניה.
מוריסיי יהיה בשנה הבאה בן 50, נולד בסטרטפורד, מנצ'סטר במאי 1959, כטינאייג'ר העריץ את ה – New York Dolls (היה נשיא מועדון המעריצים שלהם, ואף הוציא מגזין מיוחד) ואת אליל הקולנוע ג'יימס דין (פרסם ספר תחת בשם "ג'יימס דין לא מת") , קרא מחזות של אוסקר וויילד וההיה פריק של עיתונות רוק (שלח מכתבים למערכת עיתון הרוק Melody Maker) בתקופת הפאנק בשבעים, הוא עשה אודישנים ללהקה שנקראה Slaughter & the Dogs ונכשל. במשך תקופה קצרה הסתפק בלהקה קטנה ששמה היה Nosebleeds.. את הגיטריסט ג'וני מאר פגש ב-1982. מהר מאוד התברר כי מדובר בזוג יונים יצירתיים. השיתוף ביניהם הוליד את Hand in Glove (1983) סינגל ראשון במסגרת להקת הפוסט-פאנק – The Smiths, שיר אהבה הומוסקסואלי – שהפך אותם בן לילה לסנסציה בבריטניה. מוריסיי לא פספס את ההזדמנות. הוא סיפק לתקשורת ראיונות מלאים בהצהרות חריגות, הפך לסלב אפרופו הקטע הנ"ל (הומוסקסואליותו) השירים שלו הציגו טקסטים ציניים קודרים, הוא חשף את דעותיו הפוליטיות, ביקר קשות את ראש ממשלת בריטניה דאז, מרגרט תאצ'ר, הצהיר על תמיכתו בצמחונות, (האלבום שנקרא Meat Is Murder שיצא ב-1986 ונחשב למסטרפיס של מוריסיי). הקרע בין מוריסיי למאר הוביל לפרישת מאר מהלהקה ב-1987. זו הנקודה שבה מוריסי מפרק את הלהקה, שהשאירה אחריה עוד אלבום מופת – The Queen Is Dead.
שני הסינגלים הראשונים בקריירת הסולו Suedehead ו- Everyday Is Like Sunday לא אכזבו במצעדים. הם השתלבו באלום הסולו הראשון שלו, Viva Hate שיצא ב-1988 והתייחס להתפרקות The Smiths.
Kill Uncle שיצא ב-1991 נקטל ע"י הביקורת הבריטית. כתבו בין השאר שהאלבום – מציין את סוף דרכו כיותר ושהשירים לא מגיעים לרמתם של השירים שכתב יחד עם ג'וני מאר. Your Arsenal בהפקת מיק רונסון שינה את התמונה לא מעט בזכות שיתוף הפעולה בכתיבה עם הגיטריסט Alain Whyte, אלבום שנחשב הכי רוקרי בקריירה שלו. כמעט במקביל, הכרטיסים להופעותיו של מוריסיי בארה"ב נחטפו כלחמניות חמות. ההופעה ב"הוליווד בול" בלוס-אנג'לס הייתה סולד אאוט מהר יותר מאשר הופעת הביטלס באותו אולם. אין ספק כי בטחונו של מוריסיי שב אליו בעקבות ההצלחה בארה"ב. שיר כמו "The More You Ignore Me, the Closer I Get. מתוך האלבום Vauxhall and I זכה לשידורים תכופים ב- .MTV לא כל כל אלבומיו זכו להצלחה גדולה. זו מן הסתם הסיבה שהחליף חברות תקליטים (Sire, RCA, Island, Sanctuary) פופולאריותו במהלך התשעים נשמרה על אש קטנה עם התפרצות של להבות פה ושם, כאשר ב-2004 הוא מוציא אלבום סולו אחרי 7 שנים של בצורת – You Are the Quarry, וחוזר להופעות (הופעה חיה באלס קורט בלונדון – שהוקלטה לאלבום) מוריסיי 2008? בואו נמתין. אולי הוא עוד יוכיח שהשנים בכ"ז עשו ממנו מיינסטרים.
